" אז מתי תתני לי לקרוא משהו שכתבת?" אתה שואל אותי בעודך מלטף את ידי הלוך וחזור כשראשי מונח על חזך ושנינו שוכבים במיטה. העיניים שלי עצומות והגוף שלי שיכור תחת מגע אצבעותייך עד כדי כך שאני על סף הירדמות.
"מתישהו" אני לוחשת, מזיזה את ראשי על גופך מנסה למצוא לי גומחה קטנה חדשה לשים בה את הראש.
"אולי עכשיו?" אתה שואל, שנינו רגועים ונינוחים.
אני פוקחת את העיניים ומסתכלת עלייך, הלב שלי מגביר את פעימותיו. לא פעם חשבתי על האפשרות לתת לך לקרוא את הסיפורים שלי, אבל תמיד חששתי לתת לך לקרוא. שלא תיבהל ממני חלילה. אני שוקלת את האפשרות ברצינות ואתה מרגיש את מבטי נעוצים בך ומסתכל לי לתוך העיניים. "בסדר" אני לוחשת, ומסתובבת לקחת את הטלפון שלי שבו אני אוגרת את הסודות הכמוסים שלי. אתה מתיישר במיטה, מסדר את השמיכה כמו ילד קטן שמצפה לקבלת מתנה מהוריו. מתרגש לקראת המאורע. אני פותחת את הרשימות ומחפשת את הסיפור ההוא על הכדורגל הוא הסיפור האחרון שכתבתי. אני מסתכלת עלייך מצפה ומושיט לעברי את היד לקבל את הטלפון שלי. "אל תצחק עליי אחר כך" אני אומרת ומתרגשת כל כך שאתה עומד לקרוא סיפור כחול שכתבתי, אולי עשיתי טעות, טעות שסיפרתי לך שאני כותבת, או טעות שנתתי לך לקרוא דווקא את הסיפור הזה, או בכלל שכתבתי את הסיפור הזה. אתה לוקח את הטלפון מידי ומחייך, אתה מתחיל לקרוא את המשפט הראשון והחיוך שלך לאט לאט מתיישר ונהיה רציני, העיניים שלך זזות ימינה ושמאלה על המסך ואני רק רוצה להיכנס לך לראש ולדעת מה אתה חושב. הלב שלי עדיין פועם לי בחזה מהתרגשות ואני רק מחכה שתסיים כבר לקרוא ואדע מהי תגובתך. אחרי כמה דקות אתה מסיים לקרוא.
"אוקיי..." אתה אומר ומניח את הטלפון שלי על השידה.
"אוקיי מה?" אני שואלת מבוהלת, חוששת שעוד שנייה ואשאר בודדה במיטה.
"אוקיי אני צריך לטפל בכמה דברים" אתה אומר ומתקרב אליי.
"איזה דברים?" אני שואלת בלי קול. השפתיים שלך מתקרבות לשפתי. אתה מצמיד את השפתיים שלך לשלי ואתה משכיב אותי על המיטה. כשאני שכובה על המיטה אתה קם מעליי, לבוש טרנינג ארוך, בלי חולצה. "אני הולך לראות משחק" אתה אומר וקורץ לי, משאיר אותי המומה במיטה. אני לרגע תוהה מה העניין ואז נופלי האסימון. אנחנו הולכים לשחק... את המשחק שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
