אני יושבת מול המחשב, חמש בבוקר.

אני אוהבת את השעות האלה, כאילו גם היום עצמו עוד לא התעורר. השקט באוויר ממלא אותי מבפנים. 

הבטן מקרקרת, מפריעה לשקט כאן, תמיד חייבת להדחף לכל מקום הבטן הזו. אני מתנתקת.

אם הייתי מעשנת, סיגריה הייתה טובה כאן. גם כדי לדכא את הרעב המציק וגם כדי לקום.

אני מזמן לא חופשייה. אני וחופש? 

אני אוהבת להתהלך בים יחפה, להרגיש את החופש והשלווה מדגדגים לי בקצות האצבעות. 

אני אוהבת לשמוע מוזיקה בפול ווליום, ולשיר חזק חזק. 

אני אוהבת לרוץ עם הכלבים ולהרגיש את השלווה והשקט מבפנים.

אבל חופשייה באמת? כבר חמש שנים אני לא חופשייה.

אני לא חופשייה כי תמיד בראש יש את הקול הזה, הקול הזה שלא משחרר וצורח שאני לא טובה מספיק.

יש את הקול המציק שמפריע לי בכל מקום שאני רק הולכת.

הקול הזה נמצא איתי, חמש שנים הוא מתעקש, ועכשיו הוא כבר מרגיש בבית. אני כבר נותנת לו להרגיש בבית.

חמש שנים של מאבקים אין סופיים עם עצמי, של טיפולים כדי לנסות להשתיק אותו, של ניסיונות להשלמה עצמית.

אני לא מאחלת לאף אחד לעבור את החמש שנים האלה, בהם בכל יום אני מתפללת לזה שלא הייתי קמה בבוקר, כי מה שיש לי להתמודד איתו קשה מידי.

חמש שנים של מאבקים על האוכל ועל הנפש.

חמש שנים שבכל יומהולדת, המשאלה שביקשתי הייתה אחת - לתת לקול הזה ללכת.

אני כבר אוהבת אותו, באמת באמת. הקול הזה תמיד שם, ולמחוק אותו נראה לי מפחיד ומלחיץ.

אבל הכל מתגמד לעומת הרצון שלי שילך, שיסתלק.

אחרי חמש שנים של מלחמה בעצמי, בהפרעות אכילה ובכל השברים שלא מצליחים להתאחות, אני דחיתי את האופציה לאשפוז.

אני סירבתי כי הפתרון נמצא אצלי. אני שבדרך להתחלה חדשה ובריאה יותר, אומרת לקול הזה די.

אני נשבעת, שעם החגיגות של פסח אני אחגוג גם את החירות שלי מעצמי.

אני נשבעת שבעוד כמה חודשים, באמת אוכל להגיד שאני חופשייה.

ויותר חשוב, שעשיתי את כל זה לגמרי לבד.