היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

אגלי היבולים,

נוחתים בשדמה

במקום היורה,

ובמקום כל מטר,

דמעות הגשם,

של הבצורת.

עלים חומים,

מתקלפים להם

ונשברים על העפר

נבלעים חרישית עם היתר

וזועקים לאלוהי האדמה.

הניצנים ויתרו עוד בהתעברותם,

מה הטעם ולאן כבר יגיעו

מילא,

אדוות הביצה עוד עגלגלות

וצמיגיות.

והשושנה היחידה בשדמה

שצמחה לה כמו יש מאין

מביטה אל על

ותוהה

על ציפור אחת

שעפה בכבדות,

אחרונה,

בעקבות שיירת ציפורים

איתנות.