היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

גלגלתי שיר

וכמו עם טאבק

לקקתי את הנייר עם הלשון,

על מנת,

שיסגר היטב ,

באמצעות החלקיקים שלי,

ועל מנת,

שלא יברח

עם העשן.

גלגלתי שיר.

הנחתי לו להרעיל אותי

מבפנים.

מצאתי בו רגיעה מפוררת.

כשנשמתי ממנו פנימה

גמרתי אותו מבחוץ,

ורציתי תוך כדי

להריח את כתמי העופרת

על אצבעותיי,

חשבתי,

הלא זה הריח של הריקבון?

כאשר גמרתי

זרקתי אותו ממני

ובלי להביט

דרכתי עליו

שימעך.

הן הולכות.

נוגסות בפלח חמצן עסיסי.

שורקות כיסופים לרוויה.

מפמפמות שקית זעירה של תיון,

לתוך כוס שקט רותח.

נושמות צבע צהוב סמיך.

מדממות קילופי אותיות.

זכרים ונקבות נשכבות

זו לצד זה

ובמשך

דקות עייפות ואפורות,

מזמזמות מנגינה ערטילאית.

כשהתנשקתי איתך

אתמול בערב

היית רחוץ ונקי

נדף ממך ריח של שירה

שנדבק לי לבגדים.

אולי אתה לא יודע

אבל צילמתי עם המצמוץ שלי

את החיוך שלך

כשכשלת לבטא

איזה משהו מסורבל.

כשחזרתי הבייתה

הורדתי את הבגדים

והחלפתי לטרנינג השינה

ואכשהו

בכל זאת

נשאר עליי חלק

מריח השירה

שלך.