היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

הן הולכות.

נוגסות בפלח חמצן עסיסי.

שורקות כיסופים לרוויה.

מפמפמות שקית זעירה של תיון,

לתוך כוס שקט רותח.

נושמות צבע צהוב סמיך.

מדממות קילופי אותיות.

זכרים ונקבות נשכבות

זו לצד זה

ובמשך

דקות עייפות ואפורות,

מזמזמות מנגינה ערטילאית.

כשהתנשקתי איתך

אתמול בערב

היית רחוץ ונקי

נדף ממך ריח של שירה

שנדבק לי לבגדים.

אולי אתה לא יודע

אבל צילמתי עם המצמוץ שלי

את החיוך שלך

כשכשלת לבטא

איזה משהו מסורבל.

כשחזרתי הבייתה

הורדתי את הבגדים

והחלפתי לטרנינג השינה

ואכשהו

בכל זאת

נשאר עליי חלק

מריח השירה

שלך.

צמא

הוא ממזמן כבר לא

רק מחסור במים

הוא עניין הרבה יותר עמוק

המשוררים לקחו את הצמא

ושוררו אותו באופן סימבולי

לערגה או למושא הכיסופים

צמא הוא ממזמן

לא רק מחסור במים

צמא הוא גם

צורך באור

הוא שקט בלתי ניתן לתכולה

צמא הוא דיסוננס קורע

הוא הצרימה הריקנית

צמא הוא ממזמן

לא רק מחסור במים

הוא יצר שלא בא על סיפוקו

הוא דחף מרוסן

הוא הטבע המסורס

צמא

הוא רגע

ולעיתים הוא הפשטות

בתשוקה

שברצון

למשמעות.