היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

חשבתי

שכבר לא אדמם ככה

על שולחן הניתוחים

מתחת לחלון החדר שלי

סמוך לשולחן הכתיבה.

חשבתי

שכבר סיימתי עם עניין הגסיסה

שאני החלטתי לחיות

לפחות כדי לא להרוג אף אחד.

אני נשברת

ואולי זה בכל זאת לא אומר

שאני לא חזקה.

אני חושבת

שנגמרו לי האנלוגיות לעצמי

הגעתי לשיא הדיוק

כך שלא ניתן עוד

להשוות את עצמי

הגיע קץ עידן הדימויים.

אין יותר כמו

כמו, זה העכשיו

שום מטאפורה

לא תגרום לכם

באמת להבין.

תשרפו אותי

לאחר טיפת דמי האחרונה

כי חבל

הקברים היום יקרים

ואין לי מספיק כסף בצוואה

כדי שאחזיר לכם את החוב

בתורכם.

אני אוהבת להעלם

מול דפנות הקיום שלי

לגסוס מול ההשתקפות שלי

באישון העיניים שלכם.

נפרדת כל יום מאיבר אחר

או מרגש שכבר לא יורגש

נפרדת ממה ששכחתי

וכבר לא אזכר

וממה שכבר לא אשכח.

אני אוהבת לרוץ

להיפרד מעצמי בכל צעד

להעיף את עצמי מעצמי

להגיע לסף היכולת.

אני גוססת מול ההשתקפות שלי

האמת שכבר לא מעט שנים

מול אישון העיניים שלכם,

ובכל זאת,

אתם עדיין לא

רואים.

אני מפחדת ממך

ומהרגע ההוא

שאתה פותח לי את הרוכסן

ונוגע לי בתחתונים

ומוריד

ומוריד אותי

אלייך

ומהרגע ההוא שאתה מלטף לי את הפנים

אני מפחדת גם

וכשאתה רוצה לומר אבל לא מעז

אני מתחננת בתוכי

לאוויר

שתשתוק

שא תגיד

שלא תעמת אותי

עם מה שיש

אז כדי שלא תדבר

אני פותחת לך את הרוכסן

ומורידה את התחתונים

ונוגעת

וטוב לך

ושקט.