היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

המון אנשים בעיניים שלי

המון אנשים נמצאים לי בעיניים

מין יחסים רגילים שצריך שהיו

להעביר את הזמן בנתיים.

שלום שלום

תודה תודה

המון אנשים נמצאים לי

בין כותלי התודעה.

מין יחסים רגילים שצריך לחוות

להתקיים מכולם 

או מחלק

לפחות.

המון אנשים בלי שידעו

נמצאים לי  עמוק בעיניים

והם בשלהם והם לא יחשבו

על רגע שהם מתחלקים לשניים.

חלק מהם נמצא כאן איתי

וחלק עם כפות רגליהם

וזה בנתיים מספיק בשבילי

כדי את הזמן לנחם.

אולי אמציא משהו

או מישהו

ואולי עוד ימציאו אותי

או בי

דבר.

אולי עוד אמציא את עצמי

או אמציא מעצמי

או אמצה מעצמי

אולי גם ממשהו אחר

זה טוב.

אולי אהיה סיבה של מישהו

בלי לדעת בכלל

ככה כל יום

זה המון

בלי לדעת.

אולי עוד אגלה משהו

במישהו

או במשהו

מהעולם

או מספר

או חיוך.

וכל אלה בעצם

התקווה לכל אלה

והאמץ אחר חיפושים

הם משהו

סיבה

משמעות.

"חוויות הן כמו יהלומים, את מבינה עומר? יהלומים שאנחנו אוספים עם השנים. וכשמגיע הגיל שבוא אנחנו עייפים מכדי לצאת ולחפש אותם, אנחנו מתחילים ללטש את היהלומים שצברנו, שיהיו מבריקים, ונוצצים, שיהיו שווים יותר. וכשאנחנו מסיימים, כמו כל תכשיט בעל ערך באמת, שהוא יקר מידי כדי שפשוט נענוד אותו, אנחנו מכניסים את שלל היהלומים לקופסא קטנה, סוגרים אותה, ורושמים אותם לירושה בצוואתינו, שתחולק בין דור ההמשך שלנו. יש כאלה, חסרי כל, שמחליטים להיקבר יחד עם קופסת היהלומים שלהם, ואף אחד יותר לעולם לא יכיר בהם. ומה שווים יהלומים יקרי ערך, אם איש לא מודע לערכם וקיומם?" כשסיימה סבתא לדבר הלכה והביאה את אלבום תמונותיה. "ואלו", הצביעה, "אלו הם המון יהלומים קטנים, שזקנתי העניקה להם ברק, הביטי בחיוכים, לפעמים גם אני שוכחת איך דקה לפניי כעסתי על אחי יוסף שביזה אותי מול שאר בני הדודים וסיפר להם שאני עוד מרטיבה לפעמים בליליות, ואז אבא אמר שצריך תמונה למזכרת וגער בנו לחייך. בשחור לבן," חייכה חיוך חצי נוסטלגי מתגעגע וחצי עצוב", אי אפשר לקלוט דמעות."

סבא היה איש טוב, איש טוב ושתקן. אמא אמרה שהעיניים שלו אומרות יותר ממה שאוצר מילים יכול להכיל, ואחותי הגדולה גאיה לחשה שזה קלישאתי. אני לא ידעתי מה זה קלישאתי, אבל ידעתי להבין את גאיה. כל חיי הצלחתי להבין את גאיה, גם כשעקרו לה שן ובקושי דיברה, וגם כששתקה שעות כשיובל עזב. גאיה הייתה מוצלחת ממני. היא הייתה חדה יותר, שנונה יותר. היא הייתה חכמה ומיוחדת. הם התאהבו בה, כולם, גם אמיר, אפילו שהוא לא הודה, אני ידעתי. בשיער שחור וחלק, גוף דקיק ובגדים רפויים, התהלכה לה כשמנגינה משתנה מהדהדת בראשה, ושבתה מבטים. זה לא שהיא הייתה בעלת מה שנקרא "הנתונים של אישה אידיאלית" אבל היא הייתה גאיה, והיא אפילו לא ידעה שמעורה החיוור וגומת החן האחת בלחי השמאלית, נשפכים מאין גרגירי "קסם הגאיה" שגורמים להם, לכולם, להעריך ולהסתקרן ממנה בלי שתגיד אפילו אות. כל חיי הצלחתי להבין את גאיה, חוץ מהפעם ההיא בה נמצאה שוכבת על ריצפת חדרה, שטרחה לסדר היטב לפניי, ולצידה שני פתקים, פתק ללא נמענים, עליו רשום "סליחה" ופתק "לעומר" מקופל ובו רשום "אל תכעסי, אני לא הצלחתי. תמיד קינאתי בך על כמה שאת יותר חזקה ממני. אולי אף פעם לא אמרתי , אולי זה אף פעם כבר לא ישנה, אבל תודה". באותה הפעם לא הצלחתי להבין את גאיה. החבאתי את הפתק בג'ינס שכבר יותר מידי זמן לא כובס, ו אחרי שעה שרפתי אותו עם המצית של דניאל.

אבא לא היה לגאיה, כלומר אנחנו אחיות, אבל זה מסובך. אבא שלי הגיע אחרי שגאיה נולדה, הוא מי שישן ליד אמא של גאיה, שהיא זו גם האמא שלי. זה לא שהיה ומת במלחמה, זה לא שחלה במחלה סופנית, או נסע למסע ולעולם לא חזר. פשוט לא היה. כשהייתי קטנה אמא ענתה שגאיה נולדה מפרח זהב שהעניק לה האל. יותר מזה לא הוסיפה, גם כשגאיה צעקה עלייה שאנחנו לא מטומטמות, אפילו כשחנה החברה של אמא לחשה לה בקול שאנחנו גדולות מספיק, אמא לא הוסיפה לדבר. "מה זה משנה? אתן שתיכן פה וזה העיקר". אני זוכרת יום אחד קיצי, אני ישבתי בחדרי קוראת משהו של גרוסמן גאיה עמדה שם בפתח הדלת. אמא לא הייתה בבית. "מתנות יקרות" היא אמרה. אני הנחתי את הספר ותהיתי. "היא לא לקחה גלולות, וחשבה שיהיה בסדר. הוא שילם והלך. הוגן מצידו של "האבא" שלי." דיווחה בקול צורם. נשארה עוד רגע בכדי לבחון את העיניים שלי והלכה. לא מזהב נולדה גאיה, היום אני כבר יודעת. בריאתה היא מקריות של כסף, טבול זוהמה, פחד ושפל.

כשהייתי בת 17 וחצי שכבתי עם מישהו בפעם הראשונה. ההורים שלו נסעו להופעה של אריק אינשטיין, האח הגדול שלו היה בצבא, והשני קבור. הוא מת באיזה פיגוע. זה היה יום שני, שנינו ידענו שזה יהיה, לא דיברנו על זה במפורש, אבל הבנו, כמעט כמו שהבנתי את גאיה, הבנתי שזה יהיה הלילה. מאיה נתנה לי איזה בגד מגוחך שבסוף לא לבשתי ואיפרה לי את העיניים אבל הזהירה "אני עושה עדין עדין , שלא ימרח" אמרה "שאסור לשכוח להיזהר, ושזה מדהים" הגעתי אליו, שנינו מובכים, החדר שלו היה מסודר, המיטה נקייה מכל בגד מלוכלך שעובר בדרך כלל מהמיטה לכיסא. הוא מתחיל בלשאול מה נשמע, כשהקול שלו מתוח ואני מחייכת במבוכה בלי להביט בו כשאני עונה בסדר, ושוכחת לשאול חזרה. הנשיקות התחילו, הוא עובר קצת לצוואר, רועד ולא כל כך בטוח. את החולצה שבכלל הייתה של גאיה אני פושטת, גם את הג'ינס הקרוע שהיה שלה, נשארת עם תחתונים וחזייה, והוא עירום לחלוטין. כבר ראיתי אותו עירום, זה לא שלא, ובכל זאת הפעם ראיתי אותו עירום אחרת. הוא מנשק אותי, אני הראשונה שלו באופן כללי בתור מישהי, והוא, הוא הראשון שהיה איתי בסיטואציה הזו. היה לו ריח של יותר מידי בושם של אבא שלו, והטעם היה מר כשנישקתי גם אני אותו. בתנועות שואלות עלה עם ידיו על גופי, פותח את החזייה, מוריד את התחתונים, הפעם זה לא יעצר כאן, והוא יודע. התחלתי לתהות האם עכשיו, האם כרגע, אמרתי שזה לא משנה, שהעיקר לעבור, וזה לא שהוא לחץ, אבל הרגשתי מין מחויבות כזאת. זה לא שלחץ פשוט סיפר לי לפעמים שכבר כל חבריו עשו את זה. זה כאב, ולא גמרתי, והוא שאל אם אני בסדר ולחשתי שכן, כשהוא גמר, התכרבלתי, ועשיתי עצמי ישנה, הוא לחש שאוהב אותי ואני עשיתי כאילו מלמלת משנתי שגם אני. קיוויתי שיהיה בשקט. בבוקר שאל לשלומי, אמרתי שטוב, אבל יותר לא חזרתי. שנתיים אחר כך קראתי עליו כתבה בעיתון תחת הכותרת " תאונה קטלנית של רוכב אופנוע שיכור. דניאל היה שמו של הרוכב.

"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. והקשיב לי. הוא באמת הקשיב לי. אמר המון מילים, דיבר איתי על הזמן. אמר שהזמן הוא שלי, שאני זו שקובעת. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא באמת הקשיב. הוא סימס לי לפניי כמה שעות, אם אני יכולה לבוא. אמר שאפילו קנה את הגלידת שוקולד של שטראוס שאני הכי אוהבת. באתי. הוא נישק אותי, הוא הלך איתי לחדר שלו, הוא סגר את הדלת. הוא סגר את החלון. ניסיתי לומר משהו כמו יום יפה היום, ניסיתי להגיד שאני רוצה גלידה. הוא סגר על מילותיי בנשיקות. כוחניות. ניסיתי להשתחרר מהן, ניסיתי להתנתק ממנו, והוא הפיל אותי למיטה, מותיר אותי כבולה למישקלו," למה את נאבקת בי? מה יש?" הוא שאל, אני פשוט קצת עייפה, ניסיתי לומר. "את לא אוהבת אותי? אמרת שאת אוהבת אותי הפציר. "אני לא מבינה" " את אוהבת אותי?" "אני רוצה רגע לשבת" "את אמרת שאת אוהבת אותי! " הוא שאג עליי בפרעות שלא הכרתי, ניסיתי להיאבק והוא נישק, הוא נישק ונהייתה לי בחילה. בהתחלה בכיתי, הוא הוריד לי את הבגדים, מטלטל אותי, שלא אנסה לנצל את ההזדמנות ולברוח, זרק אותי לרצפה, הראש שלי נחבט בפינה של השולחן, כאב לי, כל כך כאב לי, באותו הרגע נעל את הדלת. החזיק אותי כשידיי צמודות ושמוטות לאורך גופי החשוף. "את רוצה להזדיין איתי?" הוא שאל בקול חייתי, הבטתי בו קפואה, הוא חזר על השאלה הפעם צעק, טלטל אותי, ללא הרף וצעק לי לאוזן שוב, :את רוצה להזדיין איתי?" "אני רוצה הביתה" לחשתי. הוא הטיח אותי שנית על המיטה עלה עליי, אמר שזה יכול להיות פחות כואב אם אני אתן לזה לכאוב פחות, בקול מפלצתי שמנסה לקבל גוון מתחשב, "אני אוהב אותך. את יודעת? את יודעת? אבל העניין הוא שאת לא מבינה. את חושבת שאני יכול לחכות לנצח. אני אוהב אותך את שומעת? אז למה את לא אותי? למה לא נתת לי לזיין אותך? מה רצית, למות בתולה? " הוא דיבר מהר בלי לנשום הוא הזיעה וזיעתו טפטפה על גופי, אני כבר לא בכיתי. קפואה ושותקת, נושמת את צחנתו. והוא צעק וקילל, וחדר. אני לא יודעת כמה זמן זה היה, אני לא יודעת כמה זמן אני כבר בחדר שלי. אני זוכרת שכשסיים, ישב, ובכה. אני נשארתי באותה תנוחה. הוא עמד אסף את בגדיי והושיט לי, בוכה ומילל כמו ילד קטן ששבר כלי יקר ולא התכוון, ועכשיו הוא מחפש את חתיכותיו כדי להדביק בסלוטייפ ולהושיט לאמו. ואני לא לקחתי את בגדיי. שכבתי שם, באותה המיטה, ריח הזרע שלו על גופי. אני לא יודעת עוד כמה זמן, היינו ככה, אני שוכבת כגופה עם עיניים פקחות והוא יושב על הריצפה ממרר בבכי. פתאום קמתי והתלבשתי בצורה מכנית למדיי. הוא פתח את הדלת. את החלון הותיר סגור. פניו היו אדומות הוא לבש מכנסיים שהיו על הספה בסלון, כנראה יצאו מהכביסה לא מזמן וכבר קופלו. פתח את דלת הכניסה, אחז בידי, וידי במאית השנייה קפצה אל בטני, חיבקה אותה. הוא ניסה לגעת לי בלחי, ולחש "סליחה". "

זה מה שמצאתי במחברת של גאיה . היה לה יומן, זה נכתב שבוע לפניי אותו היום בו ויתרה. אני מצאתי את זה 7 שנים אחר כך.

איתמר שאל אותי מי אחראי על הריסים. ואני התקשתי להבין. הוא שאל, מי גרם לכך שיהיו לנו ריסים בעיניים, ואני עניתי, שזה תלוי, הוא התעקש לדעת במה, "יש מי שיגיד שאלוהים, החליט, ויש מי שיגיד שזה ככה כי הטבע עשה, כמעט כל בעליי החיים הם בעליי ריסים. " "למי אין ריסים?" "לדגים" איתמר הביט ברצפה בעצבות, ופתאום בנחישות הביט בעיניי. "כשריס נופל לנו, אנחנו חייבים להעניק את משאלותינו לדגיי הזהב. " הפציר בי. "ומדוע?" שאלתי משועשעת. "כי לנו יש ריסים ולדגים שלוש משאלות. אבל את הריסים שלנו אנחנו מבזבזים על משאלות שנוגעות לנו, ואם ניתקל בדג זהב אז גם את שלושת המשאלות שלו נבקש לנו, כמו הדייג המרגיז. בגלל זה, את הריסים שלנו אנחנו צריכים להביא לדגים, כי מי שמע על דג שהעניק 2 משאלות לאדם, כי אחת ביקש לעצמו?

כשאיתמר גדל בשנתיים הודיע לי שאין אלוהים. כשביקשתי הסבר ענה, שדג הזהב שלו מת, אפילו שאת כל הריסים שלו הקדיש למענו, אפילו שביקש בלב מאלוהים והוסיף בבקשה, אפילו שהוא גם באמת סיים את שיעורי הבית. אמרתי שאולי הריסים הם לא של אלוהים. והוא אמר שאלוהים דווקא חושב שהכל שלו.

אחרי זה השלכנו את הדג לאסלה, לא בטוח שככה עושים אבל הייתי אז בסך הכל אמא צעירה.

"אז אמא שלך הייתה זונה" אני זוכרת שגאיה אמרה לי פעם, "אמא שלנו זונה." קבעה. כועסת על כך שאני תמיד מצליחה להירדם ולישון בשקט. "היום אמא שלנו גננת" אמרתי. "למה זה לא מעסיק אותך?" היא אמרה את זה בטון מתגרה כועס ונעלב. "אני לא יודעת" הרגשתי בחוסר נוחות. "יום אחד זה גם לא יהיה משנה גאיה. אנחנו כבר נהיה עייפות מידי וגם אמא וכולנו נלטש את הסיפורים והחוויות, זה אולי יהיה נוצץ, או אולי קבר איתנו וככה יפסיק להיות, החיים הם כמו אבן לא מלוטשת שהזקנה מעניקה לה ברק. " " זה קלישאתי" היא אמרה מבולבלת. ואז הוסיפה" את בת 13 בכלל. "אני הולכת לליאור, לאכול גלידה.