היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

אין לכם רשות. אין לכם רשות לדבר אליי ככה. אין לכם רשות להתייחס אליי בצורה הזו. אין לכם רשות להעיר לי. אין לכם רשום להפוך אותי לאובייקט. אין לכם רשות לגרום לי לאי נוחות הזו. אין לכם שום לגיטימציה לבחון אותי מילולית בצורה הזו. אין לכם שום זכות שבעולם. ורובכם בכלל לא נוגעים בי. רובכם לא תגרמו לאף שערה מראשי אפילו ליפול. אבל אתם עדיין תוקפים אותי. תוקפים מבלי לשרוט. תוקפים עם המילים שלכם, המבטים שלכם, השריקות והצפצופים שלכם. אתם תוקפים אותי ומצלקים אותי מבלי שאוכל אפילו לחבוש את הפציעה, מבלי שאוכל לתת לה להגליד.

גורמים לגופי להתכווץ, לחוש חלחלה, גורמים לי להתחפר בתוך עצמי ולרצות להקיא. ואין לכם זכות. אין לכם רשות.והטירוף הוא לא שיגעון, הוא נורמה.

אני רוצה לצעוק ולצרוח. לשרוט במוחכם זעקה שפירושה "תפסיקו!"

זה קורה באוטובוסים, ברחוב, בבית הספר או הצבא, זה קורה בבוקר ובצהריים ובלילה. זה קורה כל הזמן, ואין אחת שלא חווה בחייה את אותן התחושות.

זה לא אמור להיות ככה. בשום צורה.

דיי!

"זיינתי את אמא שלך" "שתוק יא מנייאק" "אני רציני." "עוף מפה חתיכת בתול" "יש וורד כזה , אבל לא אמיתי, נו שכחתי איך קוראים לזה. אה וואלה, הדפס. אז כזה, על הסדין הלבן של המיטה שלה". "מאיפה לך?" "זיינתי את אמא שלך" "ואז נתתי לו בוקס כזה שלא ידעתי מאיפה זה בא לי ישר לתוך הפרצוף המחוצ'קן שלו והוא שתק. הוא לא החזיר לי סתם זרק לי "אפס" והלך. אמא שלי ואני גרים אצל סבתא פלקה שהיא אדם טוב אבל היא קשה והאוכל שלה לא טעים  ותמיד היא בוכה בלילות ויש לה מספר על הזרוע שהיא לא מדברת עליו. כשהייתי קטן חשבתי שזה סתם שיגעון שהיה לה פעם ובגלל יש לה את זה גם היום, עכשיו אני קולט שהשיגעון שיש לה היום הוא ממה שהיה לה פעם. כשהייתי בן 14 הסבירו לנו בשיעור ביולוגיה על כרומוזום 21. כשחזרתי הבייתה לא אכלתי צהריים זה כמובן חירפן את סבתא, ואז פשוט צעקתי עלייה, וזו הייתה הפעם הראשונה, "איל לעזאזל לא סיפרת לי עדיין שאמא לא סתם אידיוטית, היא פשוט באמת מפגרת!" סבתא שתקה ובכתה. הלכתי לשבת לידה, היא התחילה לדבר בקול העייף והחלש שלה, הצרוד והמיוגע מעודף חיים שהיא מקיימת באילוץ, וסיפרה לי:" זה כי נכנסתי להריון מאוד מאוחר. הייתי נשואה לשמואל, אבל הם לקחו אותו ונשארתי לבד. לקח לי הרבה זמן עד שהכרתי את גרשון, ואז אמא  שלך נולדה כשהגוף שלי כבר כנראה היה טמא לגידול עובר." שתקתי. הרגשתי אדיוט, איך לא קלטתי עד כמה שהיא דפוקה האמא שלי. שהיא יותר ילדותית ממני. זה לא שחשבתי שהיא בסדר, פשוט חשבתי שזה כי סבתא חירפנה אותה. יכול להיות שידעתי. יכול להיות שהעדפתי פשוט לשמור את זה אצלי, עד שלא יפילו לי על הנדנדה בין המחשבה לדיבור, אבן שתקפיץ לי את המילים. בכל מקרה אורי זיין אותה היום בשעה 11 בערך במקום להבריז מאלגברה כדי ששירי תמצוץ לו.

"זיינתי את אמא שלך" על מה הוא מדבר? מה הוא רוצה? יכול להיות? היא יודעת? אבל זה  לא יכול להיות. "שתוק יא מנייאק" ידעתי שזה לא ישתיק אותו. אורי אף פעם לא שותק כשמבקשים ממנו לשתוק. בכלל מה חשבתי לעצמי כשאמרתי את זה? אבל תמיד העדפתי שאנשים ישתקו. "אני  רציני". סבתא היום יצאה מהבית בשעה 11 לקנות ביצים מעופר וזה לרוב לוקח לה קצת זמן. אמא הייתה ללא השגחה. איך הוא היה יכול לדעת? " עוף מפה חתיכת בתול". הוא שכב עם שירי לפניי שנה כבר. אני יודע את זה כי  שמעתי אותה מצחקקת על זה בבישנות עם חברות שלה על הדשא במידרכוב בעיר. "יש וורוד כזה, אבל לא אמיתי, נו שכחתי איך קוראים לזה. אה וואלה, הדפס. אז כזה, על הסדין הלבן של המיטה שלה." הוא זיין את אמא שלי. הגוף שלי רתך, כבר לא היה אפשר לתהות או לחשוב אחרת. "מאיפה לך?" אני לא יודע למה שאלתי, אולי קיוויתי שיגיד סתם, ואז אוכל לבנות סיפור אחר, מופרך ככל שיהיה, ואני, אני כבר  אדע להסתפק בזה. " זיינתי את אמא שלך".  היד שלי נתנה לו אגרוף בלחי. בחיי כמה שזה כאב לי. הוא סינן לי "אפס" והתחלתי לבכות כשנעלם. כשהגעתי לסבתא, שם אני גר עם אמא שלי, צעקתי. היא הסבירה. הוא לא הראשון שזיין את אמא שלי, גם איזה אדיוט שיושב על זה בכלא או שאולי כבר השתחרר בכלל, לא יודע. גם הוא זיין אותה פעם כשסבא וסבתא לא היו בבית. 9 חודשים ושבוע בערך לפניי שנולדתי.

אורי זיין את אמא שלי. אני זיינתי את שירי,  אפילו שהיא הייתה עם אורי, אפילו שהיא לא רצתה. אפילו שבכתה. אני זיינתי את שירי. כבר הייתי בן 18 וחזק. עכשיו שיראה לו האורי הזה, מה זאת דפיקה אמיתית.

אף פעם לא אהבתי את עצמי. זה לא שינה מה הם אמרו , אני לא זוכרת שאי פעם הייתי מרוצה.

בגיל 14 התחלתי להבין שאני יכולה לגרום לזה להיות אחרת, אבל דחקתי את המחשבה, "אני שפויה" אמרתי לעצמי. דחקתי את המחשבה על לעשות אחרת.

אף פעם לא הייתי "שמנה" באמת. בכל אופן פורמאלית. תמיד המשקל שלי היה נמוך יחסית. במינימום של התקין.  לרוב גם פחות.

תמיד הרגשתי שמנה.

בגיל 15 התחלתי לרדת עם הריטלין במישקל. 

המורה לביולוגיה שמה לב והעירה לי על זה מול כל הכיתה. בתוך שבועיים כל צוות המורים כולל היועצת והמנהלת עשו איתי שיחות על אנורקסיה. עשו מזה עניין מאוד גדול.

התחלתי לשים לב לשינויים שחלים לי בגוף יותר בתשומת לב. נמדדתי יותר. התחלתי להינות מתשומת הלב שמוקדשת לנושא.

התחלתי להיות בבקרה אובססיבית למשקל שלי. פתאום כל גרם שהעלתי היה נראה לי מטורף אם רק אתמול הייתי קצת פחות. התחלתי לדלג על ארוחות. שיחקתי עם העניין. ככל שרזיתי יותר, התחלתי לשנוא את עצמי יותר. לא בגלל הרזון, פשוט מצאתי עוד איברים בעיתיים. ככל שרזיתי יותר, הבנתי כמה שאני עוד יכולה לרזות. לא הסתכלתי על זה כהפרעה בהתחלה, "לי זה לא יקרה" היה לי כל הזמן בראש. "אני יודעת מה אני עושה" "זה סתם בנתיים" " זה רק קצת לדלג" השלתי מהמשקל שלי. זה היה בגלים, בין צומות קצרים לאכילה רגילה, המחשבה כבר לעולם לא הייתה כמו קודם. גם כשאכלתי לא יכולתי שלא להתחרט, היו פעמים שאכלתי גם המון, ושנאתי את עצמי, אבל הצומות היו בגלים. לכן לא הרגשתי מופרעת. כי לא תמיד פעלתי. בגיל 15 גם הקאתי בפעם הראשונה וגם אז סירבתי לקרוא לעצמי מופרעת. זה הרי לא תמיד. זה הרי לא תמיד. לי זה לא יקרה. לא הבנתי, לא הבנתי שזה כבר קורה. התחלתי לרוץ. פיתחתי גם לזה אובססיה. "אבל זה לשרירים" כל הזמן, זה לבריאות. התחלתי להכיר את העוצמה החזקה, ההרגשה הבלתי מנוצחת בצום. קצת אחרי כשהכאב הפנימי רק הלך והתחזק וטלטל אותי כשכל כך לא הייתי מוכנה לעולם חתכתי את עצמי. פתחתי אז את הבלוג הראשון שלי. "לי זה לא יקרה" "אני לא מופרעת" "אני לא אנורקסית" "אני אתפקס כשארצה" "אני לא מספיק חזקה כדי להחזיק במחלה הזו" "אני הרי תמיד נשברת ואוכלת" "לי זה לא יקרה." המצב רוח המשיך לרדת עם הזמן. נכנסתי לבולמוסים, ולהקאות בהתאם. הייתי דיי הרבה זמן יחסית לבד בתוך כל זה. זה הרגיש כל כך נכון. זה עוד מרגיש כל כך נכון. התחלתי להכיר מופרעים לשעבר, הם דיברו איתי ואני נפתחתי בפניהם, הם ניסו להעיר אותי, שאני לא בסדר, מעולם לא התייחסתי לזה כמו שהם קראו לזה. אני זוכרת בלוגר לשעבר שאמר לי, בפעמם הראשונה , "את יודעת. זה הפרעת אכילה מה שיש לך. בנות רגילות לא מחשבות קלוריות להנאתן באובססיה כזו. וגם לא חושבות על כמה שהן מתות רק להקיא את תכולת קיבתן אחרי כל ביס". התחלתי לחשוב על זה יותר, ולא הסכמתי להודות. הרי ברגע שאגיד את זה בקול, אפילו בפניי עצמי, זה יהפוך לדבר אמיתי. חתכתי הרבה יותר, צילקתי את הירך שלי, היה לי חבר באותו הזמן, שלא שם לב, התרחקנו מאוד ונפרדנו. פחדתי כל כך מעצמי, פחדתי כל כך מכל מה שקורה, פחדתי מלאכול, פחדתי מלא לאכול. פחדתי כל כך שיביטו עליי. כולם היו בעיניי יותר רזים, ולא משנה מה אמרו לא שינה מה הם חשבו, רק פחדתי לאכזב, פחדתי לאכזב את התדמית שנוצרה לי, פחדתי לאכזב את עצמי. "רק עוד קצת" היה לי כל הזמן בראש. "לי זה לא יקרה". בגיל 16 התחלתי להכיר יותר מופרעות, דיברנו פרקנו, ונכנסו לזה יותר מבלי לשים לב. הסכמתי לקרוא לעצמי מופרעת אכילה. לאחרונה זה התפוצץ לי בפרצוף. פתאום בתי חולים. פתאום דיאטנית. ההורים גילו, פתאום השליטה נעלמה, פתאום קוראים לזה "אנורקסיה" פתאום נשארתי בלי כלום. פתאום נהפכתי לחלק מסטטיסטיקה, וזה היה שלי כל כך הרבה זמן, התבגרתי בתוך כל זה, זה עדיין שלי. פתאום אני מבינה כמה זה כן קורה לי. 

הימים מסתכמים בבכי מר מול האוכל, אני משקרת לדיאנטנית והם מאיימים באישפוז, פתאום אני נשברת מול עצמי. אבודה ועירומה מול הכל. מפוחדת וקרועה מול המראה שמלגלגלת עליי. 

פתאום הכל מנוכר לי.

בבקשה

שמישהו יוציא את ה"לי זה לא יקרה" הארור הזה מהלקסיקון

בבקשה שזה ידלג על כל נערה או נער בעל\ת פוטנציאל להיכנס לזה

כי זה קורה, וכי זה תמיד מתפוצץ. גם אני כבר קראתי פוסטים דומים, ותמיד יצאתי מנקודת הנחה שאצלי זה לא יתפוצץ

וזה התפוצץ

ופוצץ גם אותי ביחד

ועכשיו אני אסירה של ההשתקפות שלי, אני מביטה עלייה והיא מביטה מעלייי.

וזה מרגיש כאילו אני זו הדמות שבמראה ולא הגוף החי שמחוץ לה

זה מרגיש כאילו אני זו הדמות, כלואה בתוך מלבן. שבויה ונעלמת ברגע שעוצמים את העיניים.

והגוף החי שאני משקיפה עליו מתבונן בי, הוא מנוכר לי, 

בבקשה שיהיה אחרת,

לאחרים.

כי למרות שאני עוד כל כך רוצה את זה אצלי, אני נמצאת בחרדה כל הזמן, שזה יתפתח גם לאחרים. אני יודעת שזה רע, אבל כרגע, אני לא רואה את עצמי מוכנה מרצוני לוותר על זה.

לי זה קורה. זה קורה ובועט וחי.