היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

רציתי להתבטא בשירה

רציתי כאב עטוף עליי כותרת

רציתי לכאוב כגיבורה

מאיזו סדרה שאני היום כבר לא זוכרת.

לחבר לעצבותי חרוזים

ותחרה רומנטית ליאוש

לצייר את מילותיי במילים

לבשם את מיחושי החרוש.

רציתי שיבינו בלי לשפוט

רציתי שהכאב יהיה מיוחד

מרוב רומנטיקה נהייתי פחות

אפופה פרצופים ולבד.

אז עקרתי את עליי הכותרת

ומחקתי חרוז ממילה רקובה

הפשלתי את גלימת האש המקוררת

ולחשתי,שאני פשוט עצובה.

עוף גזול

שמור על עצמך

שלא תהיה למאכל

האדם.

ברח גזול

מאימת המזלג

כי אם תשאר כאן ותגדל

תירצח.

תסתתר גוזל

לא היית זריז כמו תאבונם

ואין טעם שתעצור ותשאל

למה.

וותר גוזל

כעת אתה בידם

יטגנו את נשמתך למאכל

האדם.

יונה עם עלה של זית 

ממולאת באורז לבן.

ולכן רציתי לעודד עץ.

השתקפות העץ הבוחנת את עינייי

קפואה ואדישה לגופי המבהיל

נאבקת להוכיח שתוגתה היא בחיי

ובחיי  אחרים היא גיל.

כתבתי לתוגת העץ שיר

"ברגע שתחייכי גם אחייך אני ודאי"

והיא עם חיוך מאוכזב ניסתה להסביר

שתגותה תלויה רק בחיי.

וכאשר השיר איננו צלח

לא ידעתי באיזו דרך כדאי

לגרום להשתקפות שתשמח

ובכך ישמחו גם חיי.

העץ פצע את בגדיי

ותפר את עורי בבדיל

"זו את שצריכה לחייך אליי

כדי לעקור את תוגתי מהגיל".

השתקפות העץ הנבחנת על ידיי עיניי

לא השתנתה מאז שהאתמול התחיל

ובכל זאת בפעם הראשונה בחיי 

המבט שלי מתעקש להבדיל.

הגשם הוא אותו הגשם וכלום לא השתנה

אלו רק עיניי שבכל יום שונות

מידי פעם עבורן הגשם מטיל תאונות

ולעיתים ממליט לי תאנה.