היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

כל פעם

אחרי שאתה מחייך

אני מרגישה

שמשהו בתוכך נעלם.

נעלם,

אתה מבין?

כאילו החיוך נדבק לרקמות

וכשהוא הולך

כמו פלסטר

הוא תולש גם מהעור.

כל פעם

אחרי שאתה מחייך

משהו בעיניים שלך

פחות מבריק.

משהו בעיניים שלך

פחות שלך

ומשהו בעצב שלך

פחות עמוק.

כל פעם

אחרי שאתה מחייך

אני שואלת את עצמי

מה קרה

שדווקא עכשיו

בשניה הזו בדיוק

החלטת

לשנות את הפרצוף.

בשניה ההיא בין החיוך

לבין ההעלמות

מה קורה שם

חשבת על זה בכלל

אי פעם?

אל תתבוננו בי

כאילו אדע מה לומר לכם

בתום המשפט שמתגלגל לו

מהלשון הוורודה והעייפה

שלכם.

אל תבוננו בי

בעיניים האלה

שנדמה שכבר מזמן

עבר עליהן הכלח

ואינן,

אלא תעתוע שפירושו רחמים.

האמינו לי

כל מילותיי הן סך הכל

מילותיכם שלכם

צרכנו יחד את החיים

ולרשותכם אוצר מילים זהה

לזה שלרשותי,

ענו בבקשה,

לעצמכם.

אתם הרי יודעים מה אתם

רוצים לשמוע

ואם אומר לכם אחרת

תעצמו את אוזניכם

או שתיגידו לעצמכם

ש:"בעצם, היא התכוונה ל.."

ותאזינו בין כה וכה

למחשבותיכם.

אל תביטו בי ככלי

שמשמש לכם אישור

לכל מה שאתם רוצים לומר לעצמכם,

אבל משום מה,

לא מצליחים.

אגלי היבולים,

נוחתים בשדמה

במקום היורה,

ובמקום כל מטר,

דמעות הגשם,

של הבצורת.

עלים חומים,

מתקלפים להם

ונשברים על העפר

נבלעים חרישית עם היתר

וזועקים לאלוהי האדמה.

הניצנים ויתרו עוד בהתעברותם,

מה הטעם ולאן כבר יגיעו

מילא,

אדוות הביצה עוד עגלגלות

וצמיגיות.

והשושנה היחידה בשדמה

שצמחה לה כמו יש מאין

מביטה אל על

ותוהה

על ציפור אחת

שעפה בכבדות,

אחרונה,

בעקבות שיירת ציפורים

איתנות.