היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

ואז אתה דועך

הופך לערימה של אנחות

חיוך נוסטלגי או דמעה בצהריים

פעם בחודש מוזמן ללויות.

כמה רישומים ישנים

כגאווה עבורך עדיין נשארים

ותצלומים של אישה שבכלל לא פגשת

נמצאים לך באלבום הנעורים. 

לוגם כוס תה מול התנור

הטלויזיה דלוקה נשארת

בחדשות איש מת וסופה באירופה

בעוד שעה תגיע העוזרת.

ואז את דועכת

צעירה וחכמה וגוססת

ריקה מול היום וריקה מול עצמך

הולכת רצה שותקת וקורסת.

בסוף כולם הופכים להיות אלבום תמונות.

סתם עוד יום רגיל

ואיש שמן עלול לקרוא עיתון

סתם כי בא לו ויש לו זמן

זמן ליום רגיל.

מחר יהיה אחרת

הוא ממציא כותרות

כי אי אפשר במציאות הזאת

שלא יהיה מחר אחרת.

הולך לרבקה עם החתולים

מספר על התאונה בכביש ארבע

הם מצקצקים כי כך צריך לפי הספר

ואחר כך הוא הולך מרבקה עם החתולים

הולך ברחוב שיראו שרע לו

כך הם ידעו שהוא מבין את העולם

ואז קונה בבית קפה שעוד מעט נסגר

שידעו ברחוב שרע לו.

סתם עוד יום רגיל

מהסוג שנאנסים בו

ויש רצח אלימות וגניבות

תאונות ומוות ילדות שמקיאות

סתם עוד יום רגיל.

יש אנשים שטוב להם

והם לא מקיאים בשירותים

וזה לא באמת שטוב להם

אבל לפחות הם יפים בתצלומים.

יש אנשים שקל להם

הם יפים ואוכלים ונהנים

וזה לא באמת שקל להם

אבל הם נראים לי פחות סובלים.

יש אנשים שכיף להם

הם לא חותכים או בוכים או שותקים

ואולי לא באמת כיף להם

אולי בעיניהם אני חלק מהאנשים.

אבל יש אנשים שטוב להם

תחת המון ציפרלקס או ג'וינט או סמים אחרים

ואולי לא באמת טוב להם

אבל לפחות הם עדיין נאבקים

על התחושה.