היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

אילו הייתי יודעת

לדייק במילים את הצער,

ודאי היו לי היום

הרבה יותר חברים.

ואילו הייתי יודעת

לדייק בצבעים חרטה,

אולי הם לא היו

לעזוב כל כך ממהרים.

אני מצליחה לומר שיש פער

בין איך שמתבטא לי הצער

לבין מה שאני מרגישה,

ובכל זאת הם כועסים.

סליחה זה כל כך בנאלי

בעולם ממוחשב משטויות,

יודעים להמציא מסכי נגיעה,

אבל לא יודעים להאמין לסליחות.

אז אני כותבת מילים

שלא יצליחו לדייק את הצער 

אבל אולי עצם הכתיבה,

יוכיח שהוא כאן.

איך היא תמיד מגלגלת עיניים

כשאני הולכת לאיבוד בכל פעם

ומצפן לא מצליח להסביר לרגליים

וההסבר נהפך חסר טעם.

ורק שהיא תדע שמתחת לדמעות

אני בכלל לא מתחרטת.

הדמעות זה לא כי תעיתי בדרכי

זה פשוט כי היא מאוכזבת ושותקת.

ואיך אסביר שאני פשוט כזאת

אבל שאני בכלל לא ילדה מטומטמת

וכולם תועים וטועים ואני לא לא בסדר

ושכואב לי גם אם אני לא מדדמת.

ואפילו מחר כשאתבלבל בדרכי

אני אהיה רק מדבר אחד עצובה,

מהפנים שלך שימהרו לדימיוני

וישקפו בברור אכזבה.