היפופותומונסתרוססקוויפדאליאופוביה

לאט לאט אני מתחילה לתפוש את הרעיון

או להמציא אותו בצורה הגיונית

הגיונית כלומר

מסתדרת לי בראש

באופן הזה

כך.

לאט אני מלחינה לי מנגינה

שתלווה את פעמיי בהרמוניה

פעמיי שלי הם,

על אף שאני חולקת בהם

עם המון עוברי אורח אחרים,

אבל אם נתבונן בסך הכל

או בברוטו

או בנטו

אם רק נתבונן

נראה את הדיוק הכי אינדיבידואלי.

אני מתחילה לתפוש את העיקרון

ההוויה היא עניין משעשע

פתאום כן ופתאום לא

להיות זה לא בהכרח להרגיש

להתקיים זה לא בהכרח להיות

אני מתחילה לתפוש את זה

לאט לאט.

הולכים ונופלים המון

יש!

מתים וחולפים עם ההמון

אין, ביכולתי לעצור

ולומר,

כמה היה וכמה עכשיו.

עניים ועשירים גומרים בהנאה

וגונחים די דומה בלי בושה

לאט לאט

וחזק יותר.

נשות הארמון הן נשים חזקות

מקפלות לעצמן את הבגדים

ואין ביכולתן לעצור

ולומר,

אני הייתי, ואני עכשיו.

אין לכם רשות. אין לכם רשות לדבר אליי ככה. אין לכם רשות להתייחס אליי בצורה הזו. אין לכם רשות להעיר לי. אין לכם רשום להפוך אותי לאובייקט. אין לכם רשות לגרום לי לאי נוחות הזו. אין לכם שום לגיטימציה לבחון אותי מילולית בצורה הזו. אין לכם שום זכות שבעולם. ורובכם בכלל לא נוגעים בי. רובכם לא תגרמו לאף שערה מראשי אפילו ליפול. אבל אתם עדיין תוקפים אותי. תוקפים מבלי לשרוט. תוקפים עם המילים שלכם, המבטים שלכם, השריקות והצפצופים שלכם. אתם תוקפים אותי ומצלקים אותי מבלי שאוכל אפילו לחבוש את הפציעה, מבלי שאוכל לתת לה להגליד.

גורמים לגופי להתכווץ, לחוש חלחלה, גורמים לי להתחפר בתוך עצמי ולרצות להקיא. ואין לכם זכות. אין לכם רשות.והטירוף הוא לא שיגעון, הוא נורמה.

אני רוצה לצעוק ולצרוח. לשרוט במוחכם זעקה שפירושה "תפסיקו!"

זה קורה באוטובוסים, ברחוב, בבית הספר או הצבא, זה קורה בבוקר ובצהריים ובלילה. זה קורה כל הזמן, ואין אחת שלא חווה בחייה את אותן התחושות.

זה לא אמור להיות ככה. בשום צורה.

דיי!