כמו בכל בוקר גם היום צעדתי אל דירתי בחזרה מהעבודה, בדיוק המסלול ההפוך מרוב המין האנושי, שכולם עובדים אני ישן ולהיפך. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי כזה מעדיף לחיות הפוך, מתענג על הלילות הקרירים שהיו לי לבית. העולם צריך אנשים כמוני אחרת מי ימשיך לתחזק לכם את שרתי האינטרנט כשאתם מאוננים לפני השינה בשלוש לפנות בוקר אחרי עוד לילה כושל בבר שבוא הגישו לכם את המשקאות אנשים בדיוק כמוני, אנשים הפוכים. לאחרונה עברתי לדירה חדשה במרכז העיר, דירה קטנה שמשתדלת לספק את צרכי המועטים. תחילה הדירה לא הייתה שונה מאשר הדירות שהשכרתי, אך בפעם הראשונה שישנתי בדירה הבנתי מדוע אני משלם מחיר כל כך נמוך ביחס לאזור, התעוררתי משנתי בשעה חמש אחר הצהריים לצלילי גיטרה וקול נשי ענוג, שמעתי את קולה כאילו ישבה לידי בחדר, הקירות היו דקים מאוד, מסוג הדברים שמבינים על דירה רק אחרי שמתגוררים בה כמה ימים. התחלתי את הבוקר שלי עם פסקול שלא יבייש שום שובר קופות, קולה לא שיחרר את ראשי לרגע, לא הצלחתי לעשות שום פעולה חוץ מלהקשיב לה. היא שרה על אהבה וקולה שיקף את גופה שטרם ראיתי, הקרין מולי את עיניה הדומעות, עיניים שמעולם לא פגשתי. אחרי מספר ביצועים לשירים מוכרים התחלתי לצייר את דמותה דרך טעמה המוסיקלי. ההרגשה הזו לא מוכרת לדור שלנו, כשאנחנו שומעים משהו הוא גם תמיד נגלה לפינינו, אך מי שגדל בשנות השישים ודאי הכיר טוב מאוד את התחושה. ציירתי אותה בהתאם לקולה העדין, היא הייתה רזה ונמוכה עם שיער שחור פזור עד הכתפיים, בכל פעם שניגשה לגיטרה הזיזה את שערה הצידה מאחורי האוזן, היה לה סגנון לבוש של אחת שלא באמת אכפת לה מה אחרים חושבים, גינס קרוע וגופייה זרוקה. אחת שמשדרת כיף אך כשמכירים אותה באמת רואים כמה היא רגישה. אט אט הלהיטים התחלפו לשירים שלא הכרתי, שירים מקוריים שלה ככל הנראה, שירים שצריכים עוד שיפוץ קטן בכדי להיות להיטים, קולה וסגנונה המוזיקלי הזכירו לי את טרייסי צאפמן. השעות חלפו ויצאתי לעבודה, קיוויתי לפגוש אותה עם שובי אך זה לא קרה ושוב התעוררתי לקולה. הימים חלפו וכך גם השבועות ושום דבר לא השתנה, קולה כבר החליף את השעון המעורר שכבר הפסקתי להפעיל, תחילה חששתי שהיא לא תנגן ואני לא יתעורר אך היא הוכיחה את עצמה עם הימים ולא פספסה יום אחד, תכונה שאני מאוד אוהב בנשים, עקביות. הזמן שעבר רק הבעיר בי את הצורך לפגוש אותה, לדעת מי באמת עומדת מאחורי הפסקול הזמני של חיי, אז עזרתי אומץ והחלטתי לעשות צעד, דבר שלא יאפיין אותי בדרך כלל, רוב הזמן אני פשוט עומד מנגד ומנצל את מה שהעולם זורק אליי, כמו סוג של דייג רק זורק את החכה וממתין ברוגע לבואו של דג, לא כמו צייד שיחתור למגע מהיר עם הטרף, מרבית הגברים נוהגים כציידים אולי כך פשוט יותר קל להם, לחכות שמשהו יקרה זה לא תכונה שיש בכל אחד. צחצחתי שיניים זרקתי על עצמי גופייה וניגשתי לדפוק בדלת שאולי תפתח לי אפיק חדש. פרצופי עדיין היה נפוח משינה וקולי היה חלוד וצמא לקפה. לאחר הדפיקה שמעתי אותה מניחה את הגיטרה על הרצפה וצועדת לדלת, מודה שקצת התרגשתי, גם לפגוש אותה וגם לראות אם הדמיון שלי מגיע גם בצורה גשמית. הדלת נפתחה ומאחוריה עמדה אישה שנראית כמו הגרסה הריאלית לאחד שדמיינתי, צדקתי במידות הגוף ובצורה הכללית, אך היא ממש לא לבשה גופייה וגינס קרוע בדיוק להיפך, היא לבשה מכנס שחור מחויט שצמוד בדיוק במידה הנכונה וחולצת סריג עדינה, בגדים של אנשים ששונאים את העבודה שלהם. היא הסתכלה עליי וחייכה, הצגתי את עצמי כשכן החדש שנתקע בלי חלב ואין לו כוח לקפוץ לסופר, אתה ניראה כמו אחד שצריך קפה היא אמרה והזמינה אותי לביתה, חייכתי ונעניתי להזמנה, היא הציגה את עצמה כסיוון ולחצה את ידי, הצגתי את עצמי והתיישבתי בסלון הקטן הצפוף, סיוון הכינה שני כוסות קפה והתיישבה על כיסא עץ מולי כששולחן הקפה מחוצץ בינינו. כמה זמן את גרה פה שאלתי, - כמעט שנתיים, זו הדירה הראשונה שלי לבד ואני ממש אוהבת אותה. במה את עובדת ? – סיוון- אני פקידה במשרד פרסום ברחוב המקביל. – אני- מגניב לעבוד כל כך קרוב לבית. –סיוון- כן זה נוח, אך מקווה יום אחד לעסוק במשהו שאני באמת אוהבת. –אני- ומה את באמת אוהבת?. –סיוון- "לא משהו שיוכל לשלם לי את שכר הדירה" אמרה עם חיוך, צחקתי כמו אחד שמנסה להראות שאינו יודע על מה היא מדברת. –סיוון- אתה לא ניראה כמו אחד שעבד היום קשה. –אני-  זה כי עדיין לא עבדתי, אני עובד בלילות בחברת היי טק שעובדת בשעון לוס אנג'לס. בשלב זה נשברתי, השיחה החלה לדעוך ונוכחותי בדירתה הייתה קצת מביכה, אז אמרתי "את יודעת שכל יום בשעה חמש בערב את מעירה אותי כשאת מנגנת, ושלא תביני לא נכון זה ממש לא מפריע לי ואני מאוד נהנה מזה, יש לך קול מיוחד ובגלל זה באמת ביקשתי חלב, אני בכלל לא שותה קפה, מעדיף תה פשוט רציתי לראות מי נמצאת מאחורי הקול הזה". סיוון חייכה ופנייה האדימו קלות, היא אמרה "אני בדרך כלל לא שרה מול אנשים בשבילי המוסיקה היא יותר דחף, אני חייבת לפרוק וזו הדרך שלי". –אני-  למה את לא שרה מול אנשים?. –סיוון- קשה לי להתמודד עם הפרצוף שלהם אחרי, זה אישי מידי, לא כמו עוד קריוקי עם הפרויקט של רביבו . השעות חלפו והמשכנו לדבר על מוסיקה ובעיקר על מי אנחנו ומה הספקנו אך יותר מה לא הספקנו בחיים האלה, הקפה התחלף לוויסקי בגיל נעורים שהתלווה לכמה גוינטים שרק הדגישו כמה שנינו ביישנים באמת, היא מפחדת לחשוף ואני מפחד להיחשף, פחדים משוגעים שכאלה לשני צעירים שעוזרים לעצמם להפסיד הרבה הנאה בגלל קצת חשש שמייצר הרבה קנאה באותם אחרים שעושים את הדבר הראשון שעובר להם בראש, בלי פילטרים או דאגות כמו הגבר הצייד שהיה מנשק את סיוון מבלי לחשוש מהעובדה שהיא שכנה שלו, ואף אחד לא רוצה לקבל ברקס ממישהי ולראות אותה ובעיקר לשמוע אותה בכל יום, אז התקפלתי, השארתי לסיוון את מספר הטלפון שלי בעדינות וקמתי בכדי להתארגן לעבודה בדירתי, אני הולך אמרתי וסיוון אמרה "עבודה נעימה מאמי", שמעתי ביישנות בקולה שמראה שאיננה רגילה להגיד מאמי, אני לא סתם עוד מאמי מבחינתה, הייתי בטוח בזה במיליון אחוז אך זה לא מנע מימני לצאת מהדירה של סיוון ולהיכנס להתקלח בדירתי. היא לא יצאה לי מהראש לשנייה, זייפתי במקלחת כשבראשי מתנגן קולה, עם צאתי מהמקלחת דפקו בדלת לראשונה מאז שנכנסתי לגור בדירה, דפיקות חפוזות כאלו בלי המתנה בין נקישה לנקישה למשך מספר שניות, עוד רגע אמרתי, לבשתי מכנס וניגשתי לדלת, פתחתי וסיוון עמדה מולי, הסתכלה אליי במבט נוקשה והתקרבה לפניי הכי קרוב שאפשר מבלי לנשק, הייתה פאוזה של חצי שנייה ששנינו צמודים אך חוששים, שלחתי יד לשיערה ונישקתי אותה מספר שניות עד שהיא משכה את ראשה אחורה, ליטפה בקצות ציפורניה את הכתף השמאלית שלי ואמרה "בחיים  לא הייתי נרדמת אם לא הייתי עושה את זה, ואתה זייפן נוראי". סיוון חייכה ונכנסה מהר לדירתה כאילו טיפות האומץ אזלו במכל שלה, קצת התביישתי שהיא שמעה אותי מזייף במקלחת אבל שמחתי שזה כנראה מה שהביא אותה לדפוק בדלתי, בדיוק כמו שקולה עזר לי לדפוק בדלתה, לא פשוטים הם חיי הדייג, הכל קורה לאט.