היה לי חלום מוזר מאין כמותו.
כשקשה לי לקום ואני נשאבת לתוך שעות שינה מיותרות, אני מוצאת את עצמי חולמת דברים משונים על חשבון שעות הערות שלי.
החלום הנדון תודלק ע"י ריב מעיק עם החבר על הרגלי ההתיידדות שלו עם נשים אחרות והנטיה המטופשת שלו להפוך לזונת-אוזן-קשבת.
ובכן,
בחלום היינו אמורים להתחתן. הלכנו על אירוע כיפי ולא מאד רשמי - החתונה נקבעה לפאב מגניב, השמלה שלי היתה קלילה ויד שניה או וינטג'ית, האוכל היה אמור להיות סושי או נשנושים מסוג אחר, ואני לא בטוחה שהרבנות היתה אמורה להיות בכלל מעורבת. מה שאני זוכרת מהחלום התחיל יום אחרי ה"חזרה הגנרלית" לחתונה, בה הכל הלך חלק ובכיף. לא יודעת מה הקטע של חזרות חתונה. לא יודעת אם באמת עושים את זה.
אני והחבר ישבנו בחדר צדדי והמתנו לאירוע שיתחיל. אני חושבת שהיינו שם כדי להחליט על משהו, אולי על האוכל. אנשים התחילו להגיע ואנחנו עדיין היינו שם; ידעתי שאמורים לקרוא לנו לעשות את הכניסה הדרמטית, אך התחלתי להילחץ. החבר עיין בקטלוג של אוכל. הרגשתי שהכל כבר אמור להיות סגור ומוחלט, אבל הוא עדיין ישב ועיין ומדי פעם ניסה לדקסקס איתי על מתכון כזה או אחר. הלחץ גבר והרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר - לא יכולתי לגרור אותו החוצה משם, ולא הבנתי למה הוא לא זז - אז קמתי, התהלכתי קצת בחדר, ובהחלטה של רגע שעטתי החוצה. ברחתי.
ברגע שיצאתי נתקלתי ב-א', מכר שהיה ידיד קרוב שלי לפני מספר שנים (הקשר נותק, פעם ביוזמתו ופעם ביוזמתי; אה, ובן דוד שלו ניסה לכפות עלי מין אנאלי פעם, אבל זה לסיפור אחר). היה לו זקן ושפם, הוא נראה קצת אחרת, אבל זיהיתי אותו מייד. חיבקתי אותו בשמחה ואמרתי לו שאני חייבת לעוף משם. מלמלתי איזושהי התנצלות על הקלישאתיות שלי - כלה שבורחת מחתונתה וכל זה - ורצתי איתו משם בין הסמטאות, מבניין אחד לאחר, עד שמצאתי איזה חלל מתחת למדרגות בו ישבו כמה אנשים נוספים. הצטרפתי אליהם, ושם יכולתי לדבר עם א' על מה שקרה ולמה ברחתי. שיתפתי את שאר האנשים בלבטים שלי - אני לא בטוחה אם זו החלטה טובה או לא, לא יודעת אם הוא מתנהל כפי שאני מצפה ממנו - וניהלנו שיחה נינוחה. באיזשהו שלב עברנו נושא ואחת הנוכחות דיברה על אזור בגרמניה ששהיתי בו. היה נעים לדבר על נושא אחר.
אחרי שנרגעתי הבנתי שהלחץ שלי היה לשווא ושאפשר לחזור. א' ליווה אותי. השתדלתי להתחמק מההורים שלי, שבשלב זה יצאו לחפש אותי ושוטטו בכניסה לפאב, ונכנסתי בחזרה לחדר בו השארתי את החבר. אמרתי לו שהלכתי כי הייתי צריכה לחשוב אבל עכשיו אני שלמה עם זה, ואפשר להמשיך ללא כל דאגות.
אבל הוא כעס. אני לא יודעת אם זה היה כעס שהוצף מהבריחה שלי או משהו שהיה שם לפני כן ומעולם לא דובר, אבל הוא לא רוצה להמשיך עם החתונה. חשבתי שהוא מתבדח. חשבתי שהוא בוחן אותי. ניסיתי להסביר לו את הקושי שלי להישאר כשלא ברור לי מה עומד לקרות (כשלא ניתן לסמוך שהקרקע תישאר יציבה) אבל הוא היה קיר בטון. החתונה מבוטלת. "מזל שזה קורה עכשיו, חסכת לנו להתגרש" אמרתי בסרקזם. הוא הסכים.
וואו, זה היה... קשה. בכיתי. ניסיתי להגיד לעצמי שזה לא קורה, וקול קטן בראש שלי ענה "זה קורה ואת צריכה להתמודד עם זה, לא יעזור לך לדמיין אחרת". ניסיתי להתמודד ולא ידעתי איך.
ואז התעוררתי. פאקינג התעוררתי. זה לא קרה. הקלה.
מנסה להבין מה כל זה אומר ואין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
