נכנסתי ליום השני של הצום.

ואני שמעולם לא צמתי ביום כיפור, שלא האמנתי בעצמי שאני מסוגלת לכך, ש24 שעות בלי מזון נראו לי כפסגת האוורסט, ועל כל אותם האנשים המצליחים לעמוד בכך נשאתי עיני נוגה מלאות ביראת כבוד והשתאות, מוצאת את עצמי לוקחת על גופי ונפשי את האתגר הזה, צום של 11 ימים, למען הסר הספק, צלולה אני במחשבותיי, יודעת על הנזק לטווח הקצר והארוך, יודעת להבדיל בין העיקר לטפל, בין מה שטוב ונכון עבורי, לבין הדברים שמגבילים אותי, וזה כאמור, מגביל אותי בכמעט כל ספקטרום בחיי. ברור לי לגמרי ש11 ימי צום עומד על גבול הלא שפוי. אני כ"כ מודעת לעניין שאפילו בפני החברות הטובות שלי אין אני מעיזה להזכיר את הסוגיה הזו מחשש שאלו ישלחו אותי לאבחון קפדני אצל הפסיכיאטר, לא שיש כל רע בלשבת על כיסאו של אחד כמוהו, אני פשוט מוצאת את זה מביך ומשפיל גם יחד, לשפוך בפני זר גמור שכל קשר בחיים עצמם ביני לבינו הינו מקרי בהחלט את סיפור חיי, ובכן, זה לא ממש הפיס אוף קייק שלי, אני יצור שלא אוהב שמתמקדים בו, את תשומת לב הזו שנראה כיום שזו מאוויי החברה המערבית, כמה שיותר לצלם, לייקים בפייסבוק, באינסטגרם, וזה עוד ממשיך וממשיך, אך לא בזה עסקינן.  

אתמול סיפרתי על כך לפאן-פל שלי, הייתי חייבת להוציא את זה החוצה, לדבר על כך עם מישהו. הוא מצידו, כמובן שלא הבין אותי, כאב עליי, 

הוא ניסה להוריד אותי מהעניין, להגיד שזה לא הפתרון, שאני בורחת מהבעיה האמתית, ואני לדעתי לא בורחת, אלא מתמודדת, לוקחת אחריות על גופי, פועלת על מנת להגיע למקום שאולי שם, אולי שם אהיה שלמה עם עצמי יותר, הו.. עכשיו זה הרגע בו אני שוקעת בהגיגים על גופי המשופר ומשודרג, נותנת לדימיון לטלטל בי, לזרוע ניצני תקווה ולבסס את הדבקות במטרה.

אף כי זה יהיה שקר מוחלט להגיד שדבריו לא הנידו לי ולו במקצת, לא אלאה אתכם בדברי רמייה ובדיות, בעיקר לא את עצמי, שום תועלת לא תצא מכך.

אז כן, הוא הצליח לגרום לי לתהות, האם זה שווה את זה? מה יקרה אם משהו ישתבש? מה יקרה אם לא אצליח לעצור בזמן? ואם לא אתעורר בבוקר למחרת? איך אני יכולה לעולל דבר כזה להורי? אמא לא תצא מזה למשך כל שארית חייה, זו מחשבה אגוצנטרית בטירוף. אני. אני. אני. אני. אך אני רוצה! רוצה פעם אחת לפעול על פי צו לבי בלי נקיפות מצפון, וייתכן ובדרך תיפגעו, הורים יקרים, אך בבקשה דעו שמעולם לא ישבתי בלילות ורקמתי תכנית זדונית כיצד אוכל לאמלל את חייכם על הפן הטוב ביותר, זו לא הייתה משאלת לבי, אף פעם. בבקשה תיזכרו זאת, ואני לא הולכת לשום מקום.. רק לחפש את עצמי במרעה אחר. המחזור כבר פסק, ובקצב האדיר בו כמות השיער נושר לי, עד סוף החורף אהיה כאפרוח ביום היוולדו, אולי פחות מספר מכובד של קילוגרמים, אך ללא שיער כלל וכלל. סדר עדיפויות, זו מילת המפתח. סחטיין פאן-פאל, הצלחת לערער את ביטחוני, לסובב לי בפעם המאתיים את הגלגלים במפקדה למעלה, אחרי שחשבתי עשרות פעמים על הנושא ובדקתי אותו מכל היבטיו. אבל הרצון העז הזה, הרעב לרזון, למראה שהכי קרוב לשלמות, לממש את הפוטנציאל המצוי בי, כל זה, עולה אלפי מונים על הטיעונים שלך, אז אמשיך לטבוע בנבכי האשליות שבקרוב מאד יהפכו למציאות, אם רק לא אקשיב לך, אכבוש את היצרים שלי ואתמיד במפה שאיירתי במוחי במרב מאמצי.. 

האמת שנכנסתי לעדכן את היום הראשון של הצום, ובסוף בעיקר ברברתי על כל המסביב, מן כישרון כזה שלי.

אז אתמול היה היום הראשון, היו רגעים שחשתי בהם כאילו הקיבה בולעת אותי, ושאני חייבת לבלוס איזו חתיכת עגבניה. לפני חודש הייתי אצל דיאטנית חסרת הרגישות לבריות, שהצליחה לשתול באבי פחדים, מאז הוא חי בפרנויה תמידית, מקרקר אחרי כל היום, וכל שלוש שעות לערך שואל "נו, אכלת כבר?". לא, לא אכלתי. "כן!" -"מה אכלת?" במן טון ספקני כזה הוא שואל, "ממממ" חושבת על כל הדברים בעולם חוץ מעל ארוחה שתתאים לשעה הזו ביום, בסוף פולטת בחצי גמגום "קוואקר.. עם צימוקים" הוא מביט עליי עוד כשתי שניות, ואז מחזיר את עיניו לספר. יצאתי מזה, הפעם.

טרם ניגלתי לדיירי הבית, מתכרבלת לי בפוך ודוחה את הקץ, וכשאצא מחדרי, כמובן שאצטרך לספק תירוצים מדוע לא אכלתי ארוחת ערב, ולהכין לי כריך שיעלה עובש בתרמיל הגב.

אני יודעת שאתמול היה היום הקל, מבחינת התירוצים, טמפרטורת הגוף, הערנות, אני פשוט צריכה לבלוע את הצפרדע ולהתמקד כל יום בסבל שלו.

13/12/2013- ספורט: 45 דקות ספינינג+15 דקות כפיפות בטן על כל סוגיה.

                    מים: 755X3מ"ל, מאכזב. לזכור לשתות בכל רגע נתון.