מאיה מתעצבנת

הקטע נכתב לראשונה ב: 2.8.13 בבלוגר (החיים הלא מצונזרים של מאיה דרור) 

למה חופשות צריכות להיגמר?

מישהו מוכן להסביר לי למה דווקא כשזה הכי כיף, חייבים לחזור הביתה? למציאות?

לא שהמציאות שלי היא כל כך רעה אבל עדיין, בחופשות לפחות אני לא צריכה להתמודד עם מה שאני צריכה להתמודד. או לפחות לא לחשוב על התמודדות.

רק לחשוב על ההתמודדות גורם לי לא לרצות להתמודד, כמו שרואים הר של כביסה ולא מצליחים להבין מאיפה מתחילים בכלל.

טוב, זה התחיל קצת בהיסטריה, להירגע, הכל בסדר, לנשום עמוק.

היה לי כיף בחופשה, באמת. ים המלח הוא אחד המקומות היפים בארץ, אם לא בעולם. זה שהמקום לא זכה להיות אחד משבעת פלאי תבל, זה כבר טמטומו של העולם והפסד שלו.

מטרת החופשה הייתה מנוחה, ולכן הפעילות היחידה הייתה הים עצמו ובריכת המלון. (למען האמת, מבחינתי האוכל הייתה האטרקציה העיקרית, אבל לזה נחזור בהמשך) 

לאחר כארבע שעות נסיעה (כמעט כתבתי שנות, אולי כי זה הרגיש כך) שבהם השארתי חלקי DNA שלי בשתי מקומות בארץ,

(אסור לי לאכול לפני נסיעות ארוכות) הגענו למלון מרידיאן דויד ים המלח. זאת כבר הפעם השלישית שלנו שם, לא אגזים אם אומר שזהו המלון הכי טוב בארץ. מכל הבחינות, הצוות נהדר, האוכל מדהים, המקום נקי, השירות מהיר ומחויך. אין מה להגיד פשוט מושלם.

הזמנו שלוש לילות והתמקמנו בקומה התשיעית בחדר עם נוף הפונה לבריכת המלון, הצופה גם להרים, וכמובן האטרקציה העיקרית ים המלח. (ראו תמונה)

לאחר מנוחה קלה ירדנו לחדר האוכל, ושם תמו להם שלושה חודשים של צמחונות! כן אני יודעת, שיגעתי את כולם כמה בשר זה לא בריא, ושלא אגע בזה יותר, וטוב לי ככה וכל הבולשיט הזה... אבל מי שמכיר אוכל של בתי מלון,יודע שנורא קשה לעמוד בפיתוי.

יש שם את כל סוגי הבשרים בכל מיני צורות וטעמים שנורא קשה לעמוד בפניהם. אני מתנצלת בפני כל הצמחוניים למיניהם וגם בפני כל הפרות והתרנגולות, ואולי גם כבש שהיה שם(אכלתי כל כך הרבה סוגים של בשר שגם אם זה היה קיפוד או דוב לא הייתי שמה לב)

כל כך התלהבתי מהמבחר, שלא יכולתי שלא לטעום מהכול.

ולסקרנים מביניכם, שחושבים שעליתי איזה שבע קילו מכל החופשה הזאת, אז לא, עליתי בסך הכל 400 גרם, (גם אותי זה הפתיע!) מה גם שהבטחתי לעצמי שרק בחופשה אוכל בשר, ובבית אחזור לשגרה(כן בטח). אך ככל שהימים עברו והתחלתי לדמיין שאחרי כל המאכלים הטעימים האלה אצטרך לחזור להמבורגר צמחי ונקניקיית טופו, ויתרתי גם על הרעיון הזה, ועשיתי הסכם עם עצמי שלפחות פעמיים בשבוע לא אגע בבשר, ככה בשביל המצפון. אבל תודו שיפה מצידי שהחזקתי מעמד שלושה חודשים. 

טוב, אחרי כל האוכל הזה, צריך לעשות קצת כושר, עליתי על בגד ים, ונסענו לים המלח. בהתחלה היה נהדר, המים היו קרירים ונעימים, ותודה לאל לא שרף לי כלום. מסביב היו כמה ילדים שבכו ששורף להם, זכרתי גם משנים קודמות שתמיד ילדים הכי סובלים מהים הזה, זה בטח כי ילדים תמיד נופלים ויש להם שריטות ושפשופים בברכיים. מסכנים קטנים.

לאחר כמה דקות שצפתי לי להנאתי בטן גב, פתאום קלטתי שקצת התרחקתי מהחוף ושאני כבר לא מרגישה את הקרקע, ונכנסתי לפניקה .קראתי לאחותי שהייתה לידי ובכמעט בכי לא הפסקתי לבקש ממנה שתבוא להציל אותי. כן, עכשיו אני צוחקת על זה(וגם לכם מותר) אבל באותם רגעים זה היה מפחיד בטירוף, הייתי בטוחה שאני עומדת ליפול ושיכנסו לי למים לפה, ולעיניים... אוי.. אל תשאלו...

יש לי פחד מטביעה ועד כמה שזה נשמע מטומטם, (כי בים המלח אי אפשר לטבוע,) אבל אף פעם לא היה לי ביטחון במים, אין לי מושג ממה זה נובע, כי אני נורא אוהבת מים, ואין לי זיכרון של כמעט טביעה בילדות או משהו, זה לא הידרופוביה, זה פשוט פחד מחוסר שליטה במים. על התיאוריה הזאת עליתי למחרת בבריכה של המלון.

שם כבר ממש נהניתי ואפילו עזרתי לעצמי להתגבר על הפחד. מכיוון שאינני יודעת לשחות אני תמיד נצמדת לשפת הבריכה, ורק נהנית מהמים הקרירים,  עושה כמה תרגילים לחיזוק הרגליים וכו',. אבל את שפת הבריכה אני לא עוזבת, אין מצב.

או לפחות זה היה המצב עד אותו יום. אחותי אתגרה אותי לפחות להכניס ראש לתוך המים, כמובן שמייד התנגדתי, ואמרתי לה שעדיף שתלך לשחות וליהנות, לי טוב ליד שפת הבריכה, מבחינתי אנחנו נשואים.

לשמחתי היא הקשיבה לי והמשיכה לשחות, לאחר דקה של מחשבה וקצת שקט עם עצמי החלטתי שאני חייבת לפחות לנסות, אז בהתחלה הכנסתי סנטר, זה לא היה מבהיל, ואז סתמתי את האף הכנסתי את כל הראש לתוך הבריכה לממש שנייה וכשיצאתי,משהו בי השתחרר .הרגשתי ממש כאילו איזה פקק במוח השתחרר לי. הפחד פשוט, עף ממני כמו פקק של שמפניה במשחק אליפות.(יוצא לי לראות כדורגל לפעמים) לא עשיתי כלום, בסך הכל הכנסתי את הראש לתוך המים, אבל בשבילי זה היה דבר ענק. לא יודעת, אולי כל הסיפור נשמע מטומטם וילדותי, אבל לי זה עשה סוויץ' בראש וזה שחרר ממני הרבה.

אחר כך כבר עשיתי זאת כבר כמה פעמים ואפילו עשיתי תחרויות של מי נשארת מתחת למים הכי הרבה זמן עם אחותי. למדתי לשחרר בערך, עדיין הייתה לי יד אחת על שפת הבריכה והיד השנייה סותמת את האף. לשחות אני עדיין לא יודעת, אבל יש לי הרגשה שאם היינו נשארות במלון עוד שבוע, הייתי לומדת. אני לומדת לאט אבל בסוף זה משתלם.

אז זהו שם כבר קיבלתי החלטה שאני חייבת לקחת שיעורי שחייה ופשוט להפסיק להיות כזאת חולת שליטה. כי מה שהכי הבנתי מכל החוויה הזאת, זה שלא רק במים יש לי את הפחד מחוסר שליטה, אלא כנראה גם בחיים עצמם, וגם בחיים עצמם לפעמים צריך לעשות סוויץ' ולהעיף את הפקק מהמוח.

את אותו פקק שסותם דרך חדשה בחיים. אז התחלתי להתעניין בקנטרי קלאב, וגיליתי לשמחתי שאפשר לעשות שם שחיות ליליות ב15 שקלים בלבד. מקווה שאאזור אומץ ואתחיל ללמד את עצמי לשחרר את הפחד ופשוט לשחות עם הזרם 

עד אז, רק בריאות

מאיה <3