מאיה מתעצבנת

מי אמר שלשקר אין רגליים?

יש לו ועוד איך, רגליים ארוכות שלא נגמרות עטופות בגרביון נוצץ שמסתיר צלוליטיס מכוער, שלמתבונן הפשוט, וחסר העומק הן נראות מינימום כמו הרגליים של טינה טרנר אחרי הניתוח המפורסם ועליי להודות, המוצלח עד כדי קנאה.

יש שקרנים כאלה טובים, שגם החוקר הכי טוב בעולם, שיודע לפענח שקר לפי שפת גוף ועוד כמה פרמטרים, לא מצליח לעלות עליהם. הם משקרים מבלי להניד עפעף, או לגרד בראש, או כל סימן פיזי אחר האמור להתריע לנו שאולי מישהו מנסה לעבוד עלינו.

השקר הוא חלק מחיינו ולצערי יש אנשים שזה חלק גדול מאוד מחייהם.

לאחר שצפיתי בסרטו הגאוני של ריק ג'רבייס, "המצאת השקר" החלו לעלות בי שאלות, שאולי את תשובותיהם לעולם לא אמצא, אבל לדעתי חייבות להישאל.

בסרט הגאוני עליי לציין, מדובר על עולם שבו אין דבר כזה שקר, אנשים אפילו לא מכירים את המילה הזאת. כל מה שהם אומרים היא אמת לאמיתה אומרים הכל ללא צנזורה, וללא רחמים על רגשותם של אחרים.(ללא ידיעה כנראה שהאמת פוגעת כי אין לה תחליף)   אך עם זאת הם גם לא מאושרים,אולי בגלל כי בעיקר  אומרים להם את האמת בפרצוף, בלי רחמים. בלי מסננת.

עד שהדמות של ריקי ג'רבייס, עומד מעל מיטתה של אימו הגוססת שפוחדת למות, כי "אין שם כלום, רק חושך", ושם מתוך רחמים הוא ממציא את השקר הראשון, הוא מתחיל לתאר לה שאחרי המוות יש עולם שלם, קסום, ויש איש בשמיים שיקבל אותה, וייקח אותה לעולם טוב יותר. אימו כמובן מאמינה לכל מילה, כי מבחינתה אין דבר כזה שקר.והיא מתה בשלווה. ומשם הדברים הולכים ומסתבכים.

יש שקרנים כ"כ מוצלחים שהשקרים שלהם לא מתגלים לעולם,ויש כאלה שהם לשמחתנו שקופים. ואני לא מדברת על "שקר לבן" כמו, "אוי איזה תינוק חמוד" או, "מה פתאום, ממש לא השמנת,, את נראית מעולה". או, הפסטה ממש טעימה, "כמה שיותר שום יותר בריא" כשברור לכם שהתכוונתם שהילד קופיף לגמרי, ההיא עלתה לפחות 8 קילו בשבוע האחרון, ואיך לעזאזל אני אמורה לדבר עם אנשים עם כל השום הזה?

רגשות של אנשים זה דבר חשוב, ובמקרים הנ"ל אולי באמת עדיף לחייך ולשתוק.

ומה לגבי שקרים בתוך המערכת זוגית?

בשירו של אייל גולן, תחזרי, או איך שלא קוראים לשיר המאוס הזה, שאני אפילו לא מוכנה לבדוק בגוגל את שמו. יש את המשפט שכל פעם מחדש מקומם אותי, "תחזרי אין את מי לשקר, מה לעשות?

מה לעשות מר גולן?

יש לי רעיון בשבילך, אולי לא לשקר בכלל ?וכך לא תצטרך להתחנן אליה שתחזור וכך היא לא הייתה עוזבת אותך מלכתחילה. והכי הורג אותי המשפט, "מה לעשות" כאילו, מערכת זוגית ללא שקרים מצד הגבר, לא עובדת, חייבים לשחק קצת באישה, לשקר לה, לבחון עד כמה היא מטומטמת, או סליחה, פתיה, בשביל להמשיך ולהישאר עם בבון חסר עמוד שדרה שלא מסוגל להתמודד עם ההשלכות של האמת.

אל תטעו, גם נשים משקרות, אבל אצל הגברים זה נראה כמו ספורט ממש. יש כמה סדרות אמריקאיות, שהרעיון שלהן הוא שהבעל תמיד עובד על אשתו, ועל האישה שתמיד תופסת אותו בשקר, ובסוף כועסת עליו כמו על ילד קטן. אתם בטח יודעים על מה אני מדברת, "כולם אוהבים את ריימונד" מלך השכונה" וכו'

 המוטיב העיקרי שם זה שהגבר משקר ומנסה להערים על אשתו. והסדרות האלה פופולוריות ומצליחות לשרוד כמה עונות טובות. ואני לא מבינה מה יש בזה ברעיון הזה שגבר משקר לאשתו ונתפס שכל כך מצליח לשעשע אנשים?

בעבר הרחוק, זה עבד גם עם נשים, כמו בסדרה "אני אוהב את לוסי" שם תמיד לוסי הסתבכה במשהו והייתה צריכה להסתיר את זה מבעלה, אבל איכשהו כשהיא עשתה את זה בעולם בו הגברים שולטים, זה היה חינני. זה היה נראה כשכאישה "עובדת" על בעלה זה חמוד, וכשהגבר עושה זאת זה נראה לי ילדותי ,ובעיקר מעצבן. אולי זה החלק השוביניסטי שבי מדבר, בכל פמיניסטית יש שוביניסטית אל תטעו. אבל זה כבר עניין אחר.

נניח למערכת הזוגית בצד, אני מאמינה שיש הרבה שחיים בתוך זוגיות מלאת שקרים בידיעה שהיא כזאת, ועדיין נשארים בה כל אחד משיקוליו שלו, אני לא כאן בשביל לשפוט.(|רק לבקר) :) 

השקר   הנורא מכל לדעתי  הוא השקר שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו ועל הסובבים אותנו. הרי זה לא סתם שהמציאו את המשפט "חי בסרט" או את המשפט "עף על עצמו" יש אנשים שחיים בכזאת בועה, שכל התדמית שלהם היא שקר אחד גדול, והם שקרנים כ"כ טובים עד שהם הצליחו להערים אפילו על עצמם. דוגמאות של אנשים כאלה אתם יכולים למצוא בעצמכם מתוך ניסיון החיים שלכם, אין לי צורך ללכלך את הדף הזה בתיאורים של אנשים כאלה. 

מתי זה מתחיל הצורך לשקר? אם זיכרוני אינו מטעני, ילדים כבר בגיל ארבע או חמש מתחילים לשקר ביודעין, לא כ"כ בתחכום, לפעמים ממציאים סיפורים שלא היו ולא נבראו, לפעמים סתם כדי לא להיתפס באיזה התנהגות לא ראויה, ולפעמים זה נראה שהם משקרים, סתם, בשביל לבדוק את תמימותנו, או שמא עליי להחריף ולומר, טיפשותנו.

לרוב זה לא הולך להם והם נתפסים בשקר, נענשים על כך, וחוזרים חלילה תוך זמן קצר. אני מניחה שלשקר בגיל הזה, זה חלק חשוב בהתפתחות, אולי זה קשור להתפתחות הדמיון, אולי לכלי הישרדותי שהם יצטרכו בהמשך דרכם. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה, שאנשים, רובנו לפחות לא תמיד מוכנים להתמודד עם האמת.

מה יש בה באמת שכ"כ מפחדים להתמודד מולה? היא באמת נוגסת כ"כ חזק? באמת נהיינו כ"כ חלשים מולה,שנראה לנו שאם אי פעם ניתקל בה ללא הגנות, אז נישבר כמו כוס זכוכית שנשמטה לנו מהידיים?

אני רוצה להיות אופטימית ולהאמין שאנחנו מספיק חזקים להתמודד עם האמת, היא הרבה יותר חזקה מהשקר, והפגיעה ממנה גם אם קרתה, מגלידה מהר מאוד. שלא כמו השקר שלפעמים לוקח לנו שנים להתאושש ממנה. והשקר, יש לו רגליים אין לו רגליים, מה זה משנה? לאמת יש לב! מספיק חזק בשביל להתמודד עם כל מה שהחיים זורקים לנו לידיים.