מאיה מתעצבנת

מדהים איך זיכרון של תמונה אחת יכולה לפתח לי נושא לכתיבה.

לא יודעת איך נזכרתי בה, ובאיזה הקשר, סדר במחשבות אף פעם לא היה לי, רק כשאני יושבת וכותבת, אז הכל פתאום מתבהר ומסתדר, אבל ככה, מחשבות של יומיום, אקראיות, אף פעם לא הצלחתי להבין מאיפה הן באות, למה הן באות, והכי חשוב, מתי הן ילכו כבר לישון?!? הן באות ללא סדר, נכנסות אחת בשנייה כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק, (פלא שכואב לי הצוואר כל הזמן?)

הפעם תוך כדי ישיבה על כיסא הפלסטיק בגינה, ללא כל כוונה לכתוב היום, התמונה הזאת עלתה לי לראש, עם הכותרת "אני לגופי, וגופי (לא) לי." ובעצם התמונה הזאת הזכירה לי את הפעם הראשונה שמישהו העיר הערה על הגוף שלי.

ומיד אחריה, את כל הפעמים שמישהו העיר הערה על גופי במשך שלושים שנות קיומי. (מסתבר שלפעמים אם אני רוצה אני יכולה לעשות סדר במחשבה קצת לפני שהמחשב נדלק)

ואני חייבת לציין כבר עכשיו שלא תהיה אי הבנה, אני לא אוהבת את זה. זה אף פעם לא מרגיש לי נוח. מה לעשות? אין לי מושג למה חשבתי על זה פתאום, למה נזכרתי בזה, ולמה לעזאזל זה לא ייצא לי מהראש עד שאני אשב לכתוב את זה?

במקרה הראשון והממש לא בודד הזה, זה היה אח שלי, שסידר אותי לקראת התצלום היומי או השבועי שלי,

(בזמנו היינו מצטלמים המון, יש לנו מלא אלבומים מהשנים האלו.) כל פעם בפוזה אחרת, עם בגד אחר,חדש, כל סיטואציה שהייתה נראית הגיונית איכשהו, הייתה מתועדת במצלמה.

בתמונה ההיא הייתי בת אחת עשרה, אחי עמד מולי עם המצלמה מכין אותי לפוזה' ופתאום אומר,ללא הכנה מוקדמת, וללא הבנה כנראה מה זה יכול לעשות לצד השומע.  "פשש, איזה גוף יש לה" (כנראה לאימא שלי)

אני מאמינה שילדה בת אחת עשרה לא לגמרי מבינה את המשמעות של זה, אבל משהו בגוף שלי אותת לי שזה לא היה נעים לשמוע,לא אהבתי את זה, לא לגמרי הבנתי למה, אבל זה עשה לי פרפרים בבטן, ולא מהסוג הטוב.

ופתאום כשאני מסתכלת על התמונה, אני רואה איך הפוזה שלי השתנתה, אם לפני זה הייתי מצטלמת עם ידיים על המותניים,בביטחון ובכיף (אהבתי להצטלם) פתאום סגרתי את ידיי מול גופי, חייכתי חיוך מאולץ, סונוורתי מהפלאש של המצלמה, והמשכתי בשגרה. אבל המשפט הזה, שאחי פלט, בכוונה או לא, סירב לצאת מהזיכרון, זה נצרב בגוף, והמשיך איתי הלאה למשך חיי. (התמונה להמחשה בלבד)

ומה בעצם הביג דיל אתם שואלים? גם אני לא ממש יודעת, אני רק יודעת שכשמעירים הערה על הגוף שלי, גם כשהיא באה בצורת מחמאה, זה נורא צורם לי ולא נעים.

אני ממש לא הולכת להיכנס עכשיו לפסיכולוגיה של הדבר(כי לא נצא מזה לעולם וחבל, אני בטוחה שיש לכם עוד דברים לעשות היום)

 במהלך חיי כששמעתי הערות כמו "איך את רזה כזאת?, איזה כיף לך" או שאמרו לאחותי(שכנה שדרך אגב הייתה יותר רזה ממני באותה תקופה) תגידי, מאיפה לאחותך יש כזה גוף"?

אין לכם מושג כמה הערות שמעתי על הגוף שלי,(בטח יש עוד כמה שהדחקתי) על הרזון שלו,על הצורה שלו,  גם כשהייתי חולה נורא ובתת משקל נוראי,(בגלל מחלת הקרוהן)  ואוטומטית אנשים חשבו שאני אנורקסית שמרעיבה את עצמה(כי אין סיבות אחרות להיות בתת משקל אלא אם את מרעיבה את עצמך)

 והיו אומרים לאחותי, "מה יש לאחותך, תגידי לה שתאכל" כאילו הרזון שלי הוא עניינו של הכלל, ממש עניין ציבורי, שיש לדון בו יומם וליל בכנסת ישראל.

אנשים כאלה בזמנו, הייתי רוצה לתפוס מצווארון החולצה לנער אותם ולצרוח עליהם, "יש לכם גוף משלכם, תתעסקו בו ורק בו ואת שלי תעזבו בשקט" גופי הוא שלי ורק שלי, ממש לא עניינכם מה המשקל שלו, או הצורה שלו, איך נהייתי ככה ואיך נהייתי אחרת, פשוט תפסיקו להתעסק במראה שלי!

אבל למי יש כוח להרים אנשים, בקושי שקיות מהמכולת הייתי יכולה לסחוב בזמנו, וגם אז רעדו לי הידיים מיד כשהנחתי אותם.

לפעמים אני חושבת, איזה אנשים מטומטמים, ושטחיים, יש בעולם הזה. הם מסתכלים על הגוף שלי מבחוץ, על האריזה, ואין להם מושג מה קורה בפנים, אין להם מושג כמה חולי יש בגוף הזה, כמה קושי הוא סוחב איתו, אתם רוצים אותו כל כך? אין בעיה קחו אותו בשמחה, אבל לא תקבלו רק את החיצוניות עם כל המחמאות, תקבלו גם את כל הכאבים שבאים איתו,

רוצים?

בא לכם מעיים פצועות, מדממות?

עצמות חורקות?

כאבי ראש שלא עוברים?

בא לכם לקחת תרופות, שאולי יגרמו לכם לאבד את הכבד?

אה, לא?

פתאום לא בא לכם להיות רזים כמוני? לא נשמע כיף?

בדיוק.

אז לפני שאתם מקנאים במישהו אחר, תבדקו טוב טוב, אם אתם באמת רוצים את מה שיש לו, כי לא תקבלו את מה שנראה לכם ,זוהר" תקבלו גם את כל הקושי שבא עם זה, כי אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב

אלה חוקי החיים.

אנשים לא מבינים כמה גוף זה דבר בוגדני.

אני למדתי זאת על בשרי, ואולי זאת הסיבה העיקרית ש"המחמאות" האלה לפעמים מוציאות אותי מדעתי.

הם לא מבינים שגוף זה בסך הכל עטיפה, כלי עזר, צריך רגליים בשביל ללכת,

וידיים כדי לסחוב דברים

, ואף כדי להריח

ועיניים כדי לראות,

אבל זהו, זה כל היעוד שלהם,

זה שאנשים חושבים שאם הם ישיגו רגליים בצורה מסוימת במשקל מסוים זה מה שיעשה אותם מאושרים, זה כל כך שטחי ומטומטם, גוף "יפה" זה חולשה של בני אדם, ויש אנשים שיודעים לעשות אחלה כסף מהחולשה הזאת שלכם, במקום לדאוג לבריאות שלכם, הגופנית והנפשית, הם מתישים את נפשכם כדי להשיג משהו בכלל לא חשוב, אם אנשים היו רודפים אחרי הבריאות,והמידות הטובות, כמו שהם רודפים אחרי מראה חיצוני, או כסף, לדעתי לא היו מחלות בעולם או אנשים רעים. 

ומה אני מנסה להגיד לכם בכל הפוסט העצבני הזה?

, אל תקנאו באף אחד- כי אתם לא יודעים עם מה הבנאדם הזה, עם הוילה הזאת, או המכונית הזאת, או השרירים האלה, מתמודד. לכל אחד אבל ממש לכל אחד יש את השק שלו בחיים, אין אדם בלי בעיות.

אל תשכחו, לכל רצון-יש גם מחיר. ואם אתם לא מוכנים לשלם, תגידו תודה על מה שיש ותחייכו. פשוט תחייכו.

 והכי חשוב, אל תעצבנו אותי!