״Lilas, אפשר לדבר על אה... ההוא? או שעוד אי אפשר?״. הנהנתי בהסכמה. ״אפשר, בואי למרפסת״.

לקחנו איתנו ענבים ושמיכות, ופרשנו אל המקום הכי מבודד בבית. ״נו?״. ״מה?״, היתממתי, ״אולי עדיף לא לדבר על זה לפני שיש משהו ממשי. נפגשנו בסה״כ פעם אחת״. אפילו לעצמי לא נשמעתי אמינה, וכשמבטינו נפגשו שתינו פרצנו בצחוק חסר מעצורים. החיוך הגדול שנפרש על פניי חשף אותי לחלוטין, עכשיו כבר לא באמת יכולתי לומר שאין עוד כלום.

סיפרתי לה כמה פרטים על הדייט שלנו, משתדלת להיצמד למידע היבש ולא לזמזום הזה שיש לי בגוף כשאני נזכרת בערב שעבר עליי. בעודי מדברת עליו, אני בולעת את המילים, מקמצת באותיות, משתדלת שלא לתת לו קיום ממשי במרחב שלי לפני שאהיה בטוחה בכך. הפחד מושרש בי עמוק ואין לי רשות להיות חופשיה במילותיי. מה אם הכל רק חלום?

״אני מדמיינת אותו גבוה״, היא מגניבה אליי מבט.

״וואו, מאוד״.

היא מחייכת. ״מתאים לך גבוה״.

״כן, פעם ראשונה שלי עם מישהו שגבוה ממני. קצת שובר צוואר״, החזרתי חיוך.

״אוי, תשתקי״.

שותקת, שותקת.