ברגע בו אגלה שבריר של כאב, אתם תברחו. הכפתור הקטן הזה למעלה יחזיר אתכם חזרה למסך הראשי ובו יהיו לכם אינספור אפשרויות והזדמנויות לרפרש בתקווה שאולי יש פה מישהו עם מעט כישרון ולא מעוניין לדכא לכם את הצורה.
גם אני עושה את זה.
זה מה שקורה כשאנחנו צורכים את המילים שלנו כמו אוכל בסופר. ״תן לי חצי קילו ציניות, 200 גרם תיאורים גרפיים ודיר באלאק אם עוד פעם אין רווחים נורמליים בין הפיסקאות״.
אבל אין לי כוח לכתוב כמו שאתם רוצים. האצבעות שלי בקושי מקלידות את מה שבא לי לכתוב. המוח שלי לא מפיק מחשבות ממגנטות או מרשימות, כרגע הוא עסוק בלהבין איך זה שאחרי יותר מעשרים שנה הלב שלי ניתק את הקשרים שהיו לו עם המוח. שום שלום, שום הסבר, אפילו לא נקודה ספציפית בזמן שאותה אפשר להאשים. רק אדישות להווה ונוסטלגיה.
הבדידות הנואשת ביותר מורגשת תמיד כשאין מי שיוכל לנחם אותך, דווקא כשאת הכי צריכה אותו בעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilas