כשאני נותנת ביס בבצק המטוגן, פירורי סוכר קטנים נשארים על השפה העליונה שלי. אני מרימה ראשי רק כדי להבחין בכך שמישהו מסתכל עליי במעין בהייה, ממתין לראות מה אעשה. אני מוציאה את לשוני כדי ללקק כל פירור לבנבן שנותר עליי ומושכת את השפה שלי לתוך פי. מבטו מתערפל ונדרך כמו מבטו של מי שרעד עבר בגופו זה עתה. אני חצי נגעלת וחצי נדלקת, נהנית מהמשחק אבל נחרדת מעוצמת השליטה שמחווה כל כך קטנה עשתה.
-
״אני לא רוצה לומר משהו לא ראוי, חלילה״, המרצה מזהיר, ״אבל שימו לב לצורה של האות הזו, איך היא בעצם נראית ביחס לשאר האותיות. מה היא מזכירה לכם?״, הוא אומר ומצייר אותה שוב ושוב, אחת ליד השנייה ליד השלישית. ״היא נראית כמו חזה של אישה. זה כמובן לא משהו שמסתירים, מדובר במושא ההערצה של האמן, מה שמניע אותו ליצור, בימים שבהם לא היה נהוג להסתיר את המוזה״.
אני חוזרת וחורטת אותה שוב ושוב בדרכים שונות, כמו מנסה להטביע אותה עמוק בדף. ״יפה מאוד, אני אוהב את הזרימה שלה על הדף״, הוא אומר לי וממשיך הלאה. ואני נשארת עם דף מלא במה שאני לא יכולה לראות עוד כדבר אחר מאשר חזה של נשים רבות. כמובן, הדבר שאני מיטיבה לצייר יותר מכל, הוא ציצים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilas