חלמתי שיש לי תינוק. הוא היה קטן וחמוד, עגול וחייכני.

הסיטואציה שאליה הגיח החלום הייתה זו שבה הבייבי הקטן הזה הוא חלק ממשחק תפקידים, כמו מעין מחזה, לעידוד אנשים להגיע לספריות. כן, קשה להמציא דבר שכזה אם הוא לא מגיע מתוך חלום ספונטני. משחק התפקידים היה חלק מניסיון לגרום לאנשים להבין שהעולם שקיים בספרים הוא כה מרגש וחסר יכולת הקבלה בחיים האמיתיים, ובו לוקחות חלק כל הנשמות האפשריות של העולם.

את המשחק הגה המרצה הנערץ עליי ביותר, כמובן אם כן שהסכמתי להפוך את בני לניצב במשחק הלא-מזיק. או כך חשבתי. באחד מערפילי החלום עיניו הכחלחלות נתלו בי בבקשה שנפסיק, כי הוא לא אוהב את המשחק הזה יותר. בו ברגע הבנתי שלא אוכל להמשיך בכך עוד זמן רב. בזמן שהמתנתי לאחד ממשחקיו האחרים, קראתי סימולטנית בין עיתון ובין ספר עב כרס שכבר הספקתי להחזיר לספרייה בארץ ומשום מה המשיך לרדוף אותי גם כאן. בין ידיי נח היצור המתוק הזה, כמעט ובלתי מורגש.

המשחק נגמר ואני הייתי בעקבות המרצה שלי, עם התינוק בידיי בעודנו מדברים, אנחנו חוצים אזור ירוק ומתיישבים בבית קפה. אינני זוכרת את המילים המדויקות, אך הסברתי לו: ברגע שבו זה פוגע בתינוק שלי, זה יפסיק לקרות. ״אני מבין״, הוא אומר ומודה לי על מה שכבר עשיתי. תחושת חמימות הציפה אותי בעוד עור רך ונעים נח לו בחיקי, מוגן בזכותי. המרצה עוד המשיך לספר על הרדיפה הפוליטית אותו ע״י אחד מראשי בית הספר, והכל בזכות מילה מתורגמת מלועזית שאומרת שלא רצוי להשתמש בצידוקים פוליטיים כנגד מרצים אחרים. ״לא רצוי, את מבינה? לא אסור״. אני מהנהנת, מרגישה שהתינוק הקטן הזה שליו ורגוע אצלי, לא מפקפקת ברגע בעצם קיומו.

ואז התעוררתי, והבנתי שקורה מה שפחדתי להאמין בו כל גיל ההתבגרות: אני אהיה אמא יום אחד, וזה לא יהיה כל כך נורא כמו שפחדתי.