כי זה ברור לי לגמרי.
אנחנו ניפגש לכוס יין. הוא ישאל את כל השאלות הבנאליות. אני אהיה מובכת ואתנצל על השפה הקלוקלת, ואחייך בביישנות. הוא יוקסם מיד ויגיד שזה לא חשוב, ויתקרב אליי. תחושת האבירות תמיד גואה בהם כשהם מרגישים את מצוקת הלשון שלי. לכי תסבירי להם שאת דווקא טובה בהסברים מילוליים, ציוריים, שאת בוראת עולמות ובונה תפאורות שלמות בשורה וחצי. דווקא במגרש הביתי שלהם אני נותרת חסרת הגנה, לשוני כושלת בצירופי עיקולים וזוויות. כולי מנסה לבטא הכל כמו שצריך, להיות מובנת, להישמע כמי שמגיעה מהמחוז הנכון או לפחות מנסה לחקות את המבטא של המחוז הנכון. כי הכל טמון במבטא.
אז הלשון שלי, ובכן, היא אמנם לא יודעת לבטא הכל ברהיטות כמוך, אבל היא מרגישה כמו האוצר שאתה מחפש כשאתה מנשק אותי עמוק וחם, כשאנחנו על גדת הנהר. המפתח למילים היוצאות ממעמקי נשמתי, היא גם הפרס שלך, ואתה רוצה שהיא תרקוד ותנשק את לשונך. אני רואה אותך מחדיר את אצבעותיך אל בין שערותיי שצמחו כל כך עד שאינני מכירה את עצמי, בטוח שחוסר הביטחון המילולי הוא אוניברסלי עד כדי כך שהוא הופך לחלק מהאופי שלי כאן, חלק מהקסם שמשך אליי יותר גברים משמשכתי אי פעם בחיי.
אני דוחה את המובן מאליו כי יש לי כ״כ הרבה דברים אחרים לעשות כרגע מלבד להסכים להיות קלישאה תיירותית, פאזה חולפת, עלמה במצוקה זמנית.
אולי מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilas