״lilas, את כל כך יפה״, הוא לחש כשיצאתי מהמקלחת וליטפתי אותו, בעודו יושב מול המחשב. הוא סובב אליי את כיסאו, מזמין אותי לשבת בחיקו, ומנגב את שיערי. ״די, נו, אני לא כזאת משהו, תפסיק״. הוא עצר, הניח עליו את המגבת, וחיבק אותי. שפתיו נצמדו אל צווארי, אומרות לאוזני ״את מדהימה״. מופתעת וקצת מבולבלת מכל המחמאות, אני מסתכלת אליו, מנסה להבין אם אני הבחורה הכי ברת מזל בעולם, או שמישהו נהנה לעבוד עליי. ״מה עושים עם כל המחמאות האלה? יפה, מדהימה..״. ״שכחת מיוחדת, נעימה..״. חייכתי אליו ונישקתי אותו ארוכות. תחילה נמסתי משפתיו הבשרניות והרכות, ואז לשונו התחילה לרקוד עם שלי, להידחף אליי, ואני מתמסרת לחלוטין.
-
לפעמים האשכנז הוא לרעה. אצלנו בבית לא נהוג לקרוא אחד לשני בכינויים כמו בבתים אחרים. כל אחד שעבר את הגיל הרך נקרא בשמו הפרטי, ובו בלבד. בשנים האחרונות התחלתי להרגיש עד כמה זה מוזר ויוצא דופן בנוף ארצנו, ולקח לי זמן רב להפנים את היכולת הזו, לקרוא בשם חיבה.
החופש המילולי לקרוא לי ״מותק״, ״נשמה״, ״מאמי״, בא יחד עם חופש מיני, כך אני מרגישה. פעם, בקושי יכולתי לומר אפילו את המילה ״סקס״. היא הוחלפה בגירסאות רכות יותר כמו ״להיות עם מישהו״, ו-״זה״. כן, כן, ניכור והתכחשות לאחת מהנאות החיים עד כדי כך שלא יכולתי לדבר עליהן גלויות, גם לא עם הגברים שאיתם שכבתי.
זה כמובן ממשיך עם הירתעות ממחמאות וממילים יפות כמו שהאקס מהסיפור למעלה נהג לומר, שמרגישות לי כל כך לא כנות. למה שמישהו ירעיף עליי כ״כ הרבה שבחים? משהו לא בסדר.
היום אני יכולה למצוא את עצמי חוזרת אחורה ומשתמשת ב״זה״ לתיאור של איבר המין שלי, של סקס וכו׳, אבל זה רק אם אני ממש נבוכה וכל העניין (עוד מילה מכובסת) חדש לי. מקווה שבקרוב אצליח להיות יותר פתוחה ומשוחררת. אמרו לי שקללות בסקס זה ממש כיף. יום יבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Lilas