אני מצטיינת בלהרוס את עצמי הגוף שלי היה במקום שאולי הוא מעולם לא היה הוא הרגיש, לא אני הרגשתי, הגוף הרגיש הגוף היה עצוב והיה כועס והיה אוהב ומחבק ובוכה וצוחק ומתענג והוא לא היה חייל של הראש. התרגשתי מלהרגיש את הגוף שלי פועל
ועכשיו אני מרגישה רע אני מרגישה כאילו צבטתי ותלשתי את עצמי במקומות קטנים עם פינצטה וגרמתי להמון פצעים להפתח ולדמם בו זמנית. אני מרגישה כאילו דקרתי לעצמי את העיניים כאילו ניפחתי את הבטן במלא אוויר מזוהם כאילו חרכתי את קצוות האצבעות שלי ועקרתי שן אחר שן. למה אני נוהגת בכזאת אלימות כלפי עצמי למה אני לא נותנת לתושות הטובות ללמד אותי לאהוב בעצמי למה אני מלקה את עצמי עוד ועוד דווקא על שאני מרגישה כל כך טוב. עכשיו כל העצמות מתכנסות אחת בשניה פגועות ומושפלות מתביישות בתעוזה שנקטו בה מקודם מנסות להכחיש ולהסתיר ולשכוח שאי פעם רקדו ונתנו וזנחו ושברו והתענגו.
אני ריקה ריקה. והשריר שרוצה לדחוף החוצה מהמעגל הזה כבר רפוי ולא מצליח להתכווץ.
יש לי צעקה בבטן אבל היא כנועה ועלובה
אני עלובה
הכאב הוא פיזי התחושה היא מוחשית.
מתוך זה כתבתי
אני מרגישה ריקה ובודדה בתוך קופסא קטנה שמסתובבת איתי ואני לא רוצה לשתף ומכריחה את עצמי לכתוב לך כי אולי זה יתפרק ככה
אני לא יציבה אני מתפתלת אתמול אהבתי את עצמי ואז שנאתי את עצמי עד כדי רצון לגרום לעצמי לדמם ותלוש לעצמי את השערות ולעקור את השיניים ולגרור אותי על הריצפה עד שישרף לי הגב
ואז קמתי בבוקר ועשיתי יוגה והרגשתי שלמה ואז המשכתי עם היום ושוב הרגשתי ריקה וחלשה וחסרת טעם. העצבות שלי לא עקבית וגם האושר והשלווה לא. בעיקר מאוד לבד. ממשיכה לדחוף את עצמי להגיע למקומות הנכונים אבל בין דחיפה לדחיפה אין מי שיחזיק אותי. אני כל הזמן שוכחת מה המשמעות אני כל הזמן נותנת חשיבות לדברים שאני כבר יודעת שלא חשובים אני כל הזמן נקלעת שוב במעגל ההרסני הזה של שיפוטיות וגוף ותחרות והנמכה עצמית. אני מכורה למירוץ אבל יותר טוב לי מבחוץ לא רוצה להצליח להגמל, רוצה פשוט להתמכר טוב יותר וזה גם לא בריא.
איי מה אני אגיד לך כבר לי הראש לתוך החזה, כל הרגשות האלו הם מאוד פיזיים. אני לא אוכלת הרבה בכוונה ואומרת לעצמי שאני אוכלת בדיוק את הכמות שאני צריכה אבל זו כמות שבדיוק מספיקה לי כדי להלחם על להוציא אנרגיה. אני לא יודעת איך להיות באמצע, איך להיות בין לאכול מלא ולזרוק הכל ולהרגיש חרא לבין לאכול רק שתי חטיפי אנרגיה ושני תפוחים ביום. אני אומרת לעצמי שאני חוסכת כסף ובגלל זה אני לא קונה אוכל, וזה קצת נכון אבל אני גם נהנית להרגיש את הבטן ריקה ומפחדת לא להרגיש אותה ריקה.
משהו מקולקל אצלי מאוד אני לא מבינה למה אני קיימת, הכל מזוייף ומטומטם וחסק כיוון. הרצון מונע ממני להיות במקום בו אני שייכת אבל אני לא מצליחה להפסיק לרצות. לפעמים אני מצליחה, אבל זה חוזר לבד. אולי אני פשוט דוחפת עכשיו קיר חדש שעוד לא נגעתי בו ובגלל זה קשה במיוחד. ברגע שזה יפרץ אני אהיה במקום חדש ומואר, אבל אני צריכה לבחור ללכת לצד הזה של המוח שלי ובאופן מכוון להתעלם מהאובדנות. לכסות את זה בחול, אבל אני עדיין יודעת שזנ שם ואין לזה מענה וזה כל פעם עולה מעל השטח וחוזר ומחזיר אותי לאותה הנקודה. תגידי לי שאני בסדר כי אני אבודה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
