בתוך המחברות

כשאני כותבת, כך אני מגלה כעת, כל חולשותיי עולות בי. לא כתבתי המון זמן מילים שהן לא של אחרים או מילים שלא קשורות לטיפול

ומעניין, כאן אני כותבת עדיין בקולה של אותה ילדה שמחפשת הרס בתוך עצמה שמתבכה ומתקפחת ומתפכחת אך עדיין מתבכה

אני מרגישה שבעצם הכתיבה אני מתנשאת

אני מתנשאת מעל עצמי וחושבת את עצמי למסוגלת לכתוב מעל עצמי כמתבוננת מבחוץ ולהבין מה מתרחש שם במרכז ההתרחשויות

עכשיו תגידי לי, למה יש כזה טון מזלזל בכתיבה שלך? וכך בשאלה, את מבינה שאין כאן אהבה

כך בשאלה, אני מבינה שאין כאן אהבה ואלוהיי, כל שכתבתי על אהבה היה בסך הכל התבוססות עצמיותי בעצמי. 

כל שאי פעם חשתי באהבה היה פחד

כל שאי פעם נגע בי באהבה היא תשוקה

כל שאי פעם בכיתי באהבה היא גאווה או בושה או גאווה ובושה

כל שאי פעם אהבתי לא ידעתי

ולנוכח הבנה שכזו אני במערומיי ילדה בת ארבע שקר לה והשתינה על עצמה הריסים שלה רטובים ודבוקים זה לזה והיא מתבוננת בי ושואלת, האין בך חמלה עליי?

פתאום נגלים אליי כל מחסוריי, הריקים הפתוחים הרחבים החובקים, מחסורים שהם ברכה תינוקת, תאמיני. נקי כאן בפתוח ברחב בריק באין מה להבין רק להיות רק לחוות.

מתמסמסת הכתיבה כשאני עוצרת מהרהרת חוששת על השלכותיהן של מילים ומזכירה לעצמי שאין השלכות כשמתחברים למציאות אך מנסה גם לא ללמד את עצמי דבר כעת, לא להכנס שוב לתפקיד המחנכת, המלומדת היודעת דבר מה, הנה נעלמת לי שוב הילדה השברירית בת הארבע, המבולבלת מדי מכדי לשאול שאלות, רק במבטה היא שבה ולוחשת: תחמלי עליי, תחמלי.

הנה אני שוב, מצליחה להודות שלמעשה אני מפחדת מהצל של עצמי, שכל מילה שמתגלגלת מתוכי רועדת, שאין בי שום שלמות והייתי רוצה למחוק את עצמי בפעולה חזקה של מחק שמוחק עפרון. 

המילים מקרטעות ואני במקוטע כי אין קליטה יש רק תקיעה.