בתוך המחברות

כמה צער אתה ממלא בי,  אני מחזיקה את השיער שלראשי חזק ואני רוצה לתלוש אותך ממני,  כל פיסת ד. נ. א.  שלך,  שתלך ממני.  בכל פעם שאתה נוהג, אני מוכנה למות ומקווה שאתה תשאר בחיים.  שתדע שהרגת אותי, שתדע שביהירותך ובגאוותך הרגת אותי. 

אבא שלי דוחה אותי,  מתעלם ממני,  ואני כבר לא רואה את הדף עליו אני כותבת.  אני שונאת אותך, אני רוצה לצרוב את זה בי ולא לשכוח.  כל פעם מחדש אני נותנת לעצמי להאמין נותנת לעצמי להיות הבת שלך לחשוב שאתה אבא שלי לגשש לחפש איך אני מגיעה לחיקך מחפשת את נקודות המפגש סולחת לך בלי שתתנצל מכילה את השבר שלך מגשרת על הפער סולחת מבלי שתתנצל.  אני נושמת בכבדות אני רוצה להוציא את זה ממני.  כל כך הרבה שנים אני חיה וזה חי בתוכי ואמא שלי כמו וואקום בינינו כנועה רק עומדת מנגד. בכל פעם שאתה מגיע העולם שלי נהיה צר ואפל,  אני אוהבת את עצמי פחות כשאתה לידי. אני רוצה אבא אמיתי אחד שרואה מעבר לעצמו אחד שאוהב את הילדים שלו אחד שאבא טוב גם כשאין מי שיעיד עליו אחד שצנוע אחד שרואה אותי ולא דרכי אחד שלא רוצה לאמלל אותי,  להתנצח איתי.  רק להבין אותי, לקבל אותי לאמץ אותי. אין לי שותף אני לבד התחושות שמעולם לא תורגמו, שנים שאני מנסה לכתוב עליו,  עכשיו אני כותבת מילים אחרות מאלו שרצות. האף שלי נוזל אני רוצה שתלך אני רוצה שתהיה רחוק ממני כי כשאתה קרוב המרחק שלך קר ומנוכר. תפסיק לענות אותי,  להתעלל בי.  תהרוג אותי פשוט תנהג מהר ותהרוג אותי,  לזה אני מתפללת בכל פעם שאנחנו עולים על הכביש. כבר לא מפחיד אותי, שתנהג מהר, תתנצח אתה עם האגו שלך,  אם אני אמות זה יהיה בגללך ואז עם מי תתנצח? למי תעשה את ה"ססס... " העצבני שלך, המתנשא שחושב שהוא טוב יותר,  יודע יותר. אתה חושב שהבנת הכל בעוד שלא למדת כלום מהחיים האלו. 

אני מתרחקת לאט מהכאב שלי,  אבל הוא עוד כאן אני מרגישה את זה. הכאב שלי עוד כאן.  אבל חזר למערה שלו לא מוכן לצאת.  שוב כמו שהיה לפני,  מודחק,  לחוץ,  רוטט ומתחבט. מתי יהיה לי האומץ להתמודד, להתעמת פנים מול פנים, להטיח בך,  לשלח בך,  לדקור אותך. אני לא רוצה את הנטל שלך על כתפיי,  לא רוצה שריטה, תסביך אבהי. לא רוצה להעיף את בני הזוג  שלי כי הם מזכירים לי אותך בשחצנותם או בצדקנותם.  לא רוצה לרדוף אחרי עצמי.  רוצה לנשום,  תן לנשום. תחזור לשם, תלך מכאן.  תשיל את אבהותך הכושלת מעליי. תן לי הזדמנות לפרוח.  אתה מבחיל אותי.  המילים ממשיכות להכתב. אני שונאת את  זה שבערימת הזבל שנתת לי אני עוד מחפשת סימן של אהבה. אני גורמת לעצמי להתנשם שוב ואני לא רוצה לחזור שוב על הגל הזה. אני רוצה להרדם.  אני רוצה לקום בבוקר ושלא תהיה שם,  בנוכחותך המכבידה וההפגנתית. 

17/6