לא ברור האם זהו צהריים או ערב, תחושת חוסר מעש מקיפה את מחשבתי ואת גופי שהולך ותופס נפח עם החודשים, איני ילדה דקיקה יותר, הדבר היחידי שאולי מזכיר אותה ואותי הינם החרדות שמתעקשות לחזור ולעורר בי אימה.

אני שוב מרגישה שמשהו רע הולך לקרות, מחכה לפעם שאוכל להגיד שהרגשתי, שידעתי. למרות שהתחושות שם תמיד, הגרוע ביותר נמצא תמיד בראשי, שובה את מחשבתי, מרעיד את נשמתי.
הימים חולפים, חוזרים על עצמם, את בוכה מאותם דברים שבכית אתמול, רבה איתו בגלל אותן סיבות, הגלגל ממשיך להסתובב עד שהוא מחליט לעצור והטיל עלי את זעמו.
הוא שבוי במה שפחד ממנו, מה שתפס את חולשתו, מה שיכל לעקור אותו מגלגל החיים שנהג לגלוש עליו. האם אני בסדר עם גלגל זה איני יכולה להגיד, האם נקמת ההמונים מגיע לו על כך שפגע באותן נערות; שרק רצו לאהבו ולהאמין שהן אולי שונות מהסיפורים שנהג לספר להן על האחרות?
כל כך או כך הסיפורים חזרו על עצמן כמו הימים החולפים, מספר הנערות שחיפשו את מותן אחריו נע במספרים גדולים קטנים, 'זאת יכלה להיות את' אני יודעת להגיד לעצמי לפעמים לפני שאנחנו נרדמים מחובקים.
את ממשיכה לחפש את הבחור עם העיניים הכחולות שהבטיחו לך באותן אגדות, אולי בגלל ואולי כי, אך הנשמה תמיד זקוקה. את מסתכלת עליו לפעמים במבט תמוה, מי זאת הדמות האיוולית הזאת? מדוע הוא כאן וכיצד תוכלי להיות מחויבת לדמות כה תמוה? אך לפעמים הוא נראה כמו כל מה שאי פעם חיפשתי, הגיבור של דמותי, מה שכל אי פעם ארצה כל מה שאי פעם אוכל להשתוקק לו. אך אולי גם אני נפלתי לקסמיו? אולי אני לא חזקה יותר מכל בחורה שעברה בחדרו? אולי אני עיוורת בדיוק כמוהן?
המחשבות על נשי הרוצחים עולה בראשי, מקור ההזדהות כבר מקפיץ את מחשבתי, האם כשההורים סיפרו שהאהבה מעוורת הן למעשה ציירו את סיפורי? עד מתי אוכל לאסוף סימני שאלה עד שאהפוך לכזה בעצמי?
המיטה היא חברתי הטובה, החומרניות מקיפה את עולמי, הזעם מציף את נשמתי, יודעת אני שהשינוי שאני עוברת יכול להזיק כמו שיוכל להועיל ובסופו של דבר אפול למלכודת השדים שבניתי לאחרים.
הקנאה, הרכושנות משחיטות את הטוב בליבי, אהבה צריכה להיות חופשיה ולא קלועה בידי הדקיקות והשבריריות שמנסות לעטוף ולהחזיק בה הכי חזק שאפשר. אני מחזיקה בו, כמו שאני מחזיקה באבוב הקשור לסירה שמתעופף על הגלים, המים עפים לכל מקום, העיניים שורפות ואת מרגישה שהיידים נתלשות מהמקום אבל את בחיים לא תעזבי את האבוב. האדרנלין מגיע לכל מקום נקודות היי ושפל כל כך הרבה תחושות מעט מדי זמן. כך או כך בסופו של דבר את מפחדת מדי לדעת לעזוב, צריך להגיע אל החוף.