"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

(מוקדש לך..)

לצאת מהבית לעוד יום רגיל

ולא לחזור אליו שבוע שבועים ואלי קצת יותר

בלי הכנה בלי כלום

פשוט לצאת

לתת את הכל ולהתמסר

כי כשצריך מסמר, אתה מסמר.

 ואז..

מצטברים להם ימים ולילות ללא שינה

כעס של מפקדים ואולי אפילו זלזול

חילים עם דרישות וכו וכו'

והדרישות הולכות וגוברות

והתיק על הגב נהפך כבד מרגע לרגע

ואתה שומר על פרצוף רציני

עדיין ממשיך לשלוח תפקידים ולבצע את משימתך

כי אתה עדיין דבק בהיותך מסמר

אבל הקירות מתחילים להתפורר

ולקרוס

והדמעות עולות ומציפות

אולי תסכול אולי עייפות

אולי מה שבבית

ואולי זה געגוע

לא חשוב מה בסוף יש את אותה תוצאה

אתה יושב לבוש מדי זית

ובוכה כמו ילד קטן שרוצה חיבוק מאמא

רוצה שילטפו וירגיעו

ויגידו שהכל יהיה בסדר

פשוט להניח את הראש על מישהו ולהרגע

 והגבול הזה בין השבירה לחוסן שחייל צריך להראות מבלבל אותך

ואתה חוסם את הדמעות

ועוצר את הרגשות

אבל הדמעות מתפרצות ויורדות וזולגות

 ואני כאן בבית שלי

רוצה לומר לך, שלחייל מותר לבכות

כי כולנו ילדים

וכולנו בוכים

גם החזקים שבינינו

"דמעות הם רגש שיוצא בצורת נוזל"

אז תבכה ותפרוק

ואם צריך כתף, אז אני כתף

 העיקר שבסוף תרגיש הקלה

ותחזור למלחמה

בין רגש לשכל

בין עם לעם

 אוהבת ומתגעגעת המון המון

מחבקת מרחוק