"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אני כותבת כאן המון בחודש האחרון, זה ממש מוזר

אבל לא מפתיע אחרי כ"כ הרבה ריחוק מאנשים בחיים הפרטיים שלי

אופפת אותי בדידות בשילוב של התבגרות והבנת דברים על עצמי ועל חיי...

ביום חמישי דיברתי איתה, אחרי כ"כ כ"כ הרבה זמן שאני מנסה למצוא את המילים הנכונות

אחרי כ"כ הרבה שיחות שהתפוצצו בבכי כשהגענו לנושא הזה...

הפעם לא נתתי לה להתחמק במילים גבוהות ובתירוצים של אני לא אוהבת לדבר על זה...

סוף סוף שאלתי אותה ומה אם אני יעשה את זה?!?!

סוף סוף אמרתי דברים שעד ביום לא אמרתי

סוף סוך העזתי להגיד לה:

"אמא, ברגע שאמרת שלא תעמדי לצידי.. מנעת ממני את הבחירה הפרטית...

כי לי יש כמה כללים בחיים, אחד מהם הוא שאני לא מוותרת על משפחה בעד שום הון שבעולם..."

סוף סוף נשפכה ממני מעט מהאמת שאני לא יכולה לספר לאיש ושמורה אצלי בבטן...

ושגם לה אני לא יכולה לספר,

סוף סוף מעט מין חומת השקרים שבניתי אפילו לעצמי נסדקה.

כשבחרתי, זה לא היה מרצוני, שלא באמת רציתי אז... ושכנראה היא יודעת את זה

שאיבדתי את האמון בה... האמון הכי גדול שהיה לי אי פעם במישהו..

כי ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה, אני לא יכולה להאמין שהיא מאמינה בבחירות שלי.

כי גם אם היא חושבת שאני טועה,

ועדיין החלטתי לעשות את הטעות הזאת, היא צריכה להיות שם בשבילי, להגיד שהיא לא מסכימה איתי,

שלדעתה זאת טעות...

אבל בחיים לא להגיד שהיא לא תהיה פה בשבילי... כי היא אמא... אמא שלי!

שיהיו לי עוד הרבה צרות בחיים והיא לא תהיה פה להגן עלי תמיד, ושהגיע הזמן שאני אלמד להתמודד עם הבחירות שלי..

עד עכשיו זה משפיע, כל יום כל פעם מחדש...עד עכשיו אני לא יודעת בגללה מה רציתי, במה אני באמת מאמינה...

לא יודעת כמה היה מתוך פחד להשאר לבד, כמה רצון לברוח וכמה היו שקרים שלי....

אני מודה שאני מפחדת מהאמת הזאת...

יותר נכון משקשקת...

מפחדת להתייצב מולה ודוחה את הקץ

אני מודה שאני בנאדם...

ואני מודה שאני לבד.... כל כך לבד....