"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

ישבתי היום בבית ובזמן קצר שהיה לי פנוי, החלטתי לראות פרק בעונה השניה של הסדרה 6 אמהות.

אחת האמהות שם עזבה את עבודתה והחליטה להיות עקרת בית- את ההחלטה הזאת היא קיבלה לטענתה 

מכייוון שילדיה הלכו לאיבוד במערכת החינוך...

"ילד שיבוא ויעשה רעש, המחנכת תתיחס אליו ותפתור את בעיותיו, אך ילד שישב בשקט המורה לא תתיחס אליו וכך הוא ישקע בבעיותיו עד שהן תתפרצנה בשלב מאוחר יותר"

כמה אמת, יש במשפט הזה של אותה אמא, כמה כנות.

איך ילד חייב להחצין את עצמו, בכדי שישימו לב אליו, איך כל כך הרבה ילדים\נערים הולכים לאיבוד, נכנסים לדכאונות, מאבדים את עצמם...

למה הילד השקט, לא מקבל את היחס שלו? אח"כ מתפלאים על החוצפה שבדור הזה...

אותו משפט החזיר אותי לילדות שלי, הילדה הכי שקטה בכיתה, לא מדברת הרבה, משתדלת לעשות מה שצריך ולא מצליחה.

המורה אומרת את המשימת כיתה ואני מתפתלת מכאבי בטן רק מהמחשבה שאני צריכה לעשות את זה, נשלחת לשטוף פנים ולהרגע. 

אני נלחמת כדי ללמוד אנגלית, חורקת שיניים ובסוף מעתיקה חצי מבחן, צקבלת ציון טוב... עד שבסוף אין ממי להעתיק ואז מתגלה הקושי.

אני נלחמת כדי לפתור תרגיל המתמטיקה חורקת שיניים.

בגדול מה שאני זוכרת מאותם שנים, זה אותי מעמיסה קשיים, מנסה לעמוד בקצב הלימודי והחברתי של כולם.

הרי כשקשה בלימודים, כשההרגשה של החוסר הצלחה הופכת להיות חלק ממך, את הופכת להיות גם חברתית כאדם חלש שלא מאמין בעצמו.

הכל נהיה קשה, הכל מלחמה.

אין יום שאת לא קמה ומנסה להבין היכן טעית. 

היום במבט לאחור אני יודעת שהטעות הכי גדולה היא של משרד החינוך, הטעות שלי שנתתי להם לנטוע בי פחדים, לגרום לי להאמין שאני אדם חלש וחסר יכולת.

אז נכון אני את המלחמה שלי סיימתי, חוץ מהקשיים שמלווים אותי עד היום במהלך חיי, נלחמתי ויצאתי עם תעודת בגרות ובעוד חודש אני אחזיק תואר.

אבל אחד הדברים שאני לא מבינה, הוא איך אנחנו מסוגלי להמשיך לתחזק מערכת חינוך כזאת??

איך כשלנו ככה, איך ילד שכבר מגיל קטן, ניחן ביכולות ציור מרהיבות, נכלא בתוך מסגרת (מלבד פעמים נדירות ביותר), המחייבת אותו ללמוד שיעורים תאורתיים שברור שלא מתאימים לו.

למה לקחת ילד תמים, מלא ברצון לבלוע את העולם, להצליח ללמוד שמות של מליון דברים, שלא מפסיק לשאול את אמא שלו, צריך להכין שיעורי בית, לעמוד בקצב של אחרים, להיות כמו כולם.

אז נכון שיש כאלה שזה מתאים להם, אבל מה עם הרוב הגדול?

מה עם מאות אלפי ילדים שקמים כל בוקר בתחושה שהם כישלון גדול, רק בגל העובדה שלא הצליחו במבחן

למה הם חושבים שהם לא שווים כלום כשבעצם, את הכשרונות האמיתיים שלהם דחקו הצידה??

אני לא יודעת מה הפתרון לחשיבה הזאת, ואני יודעת שהמציאות לפעמים מחייבת.

אבל נמאס לי לבכות על הילדים שגדלים בצורה כזאת