שוב לילה בלי שינה
זה כבר לופ חוזר שאין לי כח אליו.
חודש אחורה, אני נותנת לכולם את התאריך,ברגע שקיבלתי את האישור.
חסרת ביטחון כהרגלי מקווה שיבואו.
"מה השאלה?? ברור שנבוא! איזה כיף.ממש ממש מרגש"
האחיינים הגדולים שואלים אם גם הם מוזמנים
אפילו החברות מפתיעות ואומרות שיגיעו, זה כבר למעלה מהמצופה
ואני? אני מבסוטה שלאנשים אכפת, מופתעת לטובה.
השבוע, סוף סוף זה מגיע
אני מחכה לרגע הזה ארבע שנים!
ארבע שנים שאני קורעת את התחת
שכל מי שסביבי יודע את הסבל שעברתי רק כדי להגיע לרגע הזה
יום שישי הוא מתקשר אלי,
"מה קורה? את יודעת? אני מתכנן לנסוע עם אמא שלי לצפון"
אני שותקת עושה חישוב מהיר ומבינה שזה נוחת בדיוק על התאריך....
טוב אז הוא לא יגיע, יש לי משפחה זה מספיק...
שבת אצל אחי, שיחה קצרה עם הגיסה שמספרת על האירוע שהיא מארגנת
מתי זה יוצא?
אהה נו ברור, פסידר, אח אחד שלא יבוא, יש לי מספיק אחים.
ואז זה מתחיל, מבול הטלפונים
האח הזה בסין,
בשיחה עם האח השלישי אני מבינה שהוא בכלל לא מבין מה זה אמור לעניין אותו
שני האחים האחרים בכלל לא מגיבים
והאח הבכור חייב לנסוע לצפון..
וגיסתי שואלת אותי "את לא לוקחת את זה קשה נכון"
ואני? אני בוהה בה עם האוזניות תקועות באוזניים, אפילו לא טורחת לענות.
אז מכל האחים רק אחותי תגיע
והדמעות מתחילות לצאת
אבל לפחות החברות אמרו שיגיעו, למישהו עוד אכפת
והיום...
חברה שולחת לי הודעה על הבוקר,
"משהו צץ לי בדיוק"
צץ לך גם כן בטח, אני לא צריכה לנחש יותר מדי מה זה
לפחות לא היית אומרת מראש שאת מגיעה
ואז הוא שואל אותי
"טוקסי, את מביאה את כל הפמליה נכון? נכיר אותם סופסוף"
הרי ברור כולם יודעים שאני באה ממשפחה גדולה
מנענעת עם הראש לוחשת "הלוואי" ויוצאת מהחדר
והדמעות הם כבר לא יכולות להשאר בפנים,
תחושת חוסר תכלית שממלאת את הכל.
למישהו בכלל אכפת ממני?
גם ככה אני מרגישה אדם קטן בעולם גדול מדי.
ואני מבינה שאני חסרת חשיבות ומענינת לכם את התחת
מבינה שאני חשובה רק שכשצריך ביבי סיטר לילדים ואין לכם כסף לשלם, ברור שאני אבוא וארקב אצלכם בבתים עד הבוקר.
אתה אפילו לא מתבייש להתקשר לשאול אם אני יכולה לבוא אליכם יום לפני לשמור ולעזור עם הילדים.
ההוא כבר מתכנן את החודש שאני אמורה לעבור לגור אצלם לבוא לעזור עם התינוק.
ואתה? אתה מתקשר אם היא יכולה לבוא איתך שבוע אח"כ.. שני מילים יש לי להגיד לך "תלך לעזעזל"
ואת, אני אהיה פה גם בפעם הבאה שתתקשרי בארבע בבוקר שאת צריכה לדבר.
בחיים! אבל בחיים לא ביקשתי ממכם כלום! פעם אחת, פעם אחת ויחידה בכל כמעט 24 שנות חיי שאני מבקשת
שתפנו בשבילי זמן, אבל כמובן, אני לא שווה את הזמן שלכם
בשביל מה יש לי משפחה כ"כ גדולה? בשביל שאני ארגיש הכי לבד שיש?
לפחות בפעם הבאה אל תשקרו שאתם הולכים לבוא
אז כן, השבוע הולך להיות אחד האירועים המשמעותיים בארבע שנים האחרונות
ואת האחים וגיסותי אני מענינת כמו שהפח בשכונה מעניין
ההורים שלי באים ואחותי שאני לומדת להעריך.
אבל גם שם, גם שם אני אעמוד כמעט לבד
אח"כ כולם מתפלאים שכ"כ חסר לי חיבוק, שהבדידות אוכלת אותי
אבל הבנתי, אין לי שום משמעות ואולי הגיע הזמן להרים ידיים ולהפסיק להלחם
אני סתם עוד אדם חסר תכלית וחשיבות שנתקע בדרכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
tooxy