"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

אתמול 2:30 בלילה היא שולחת הודעה בקבוצה של האתר, מעוררת בכולנו אוטומטית געגוע מיידי.

למרות שכבר תקופה ארוכה אני נמנעת מלהכנס לשם, מגיע הבוקר אני לא מתאפקת ונכנסת.

לא יאומן שלאתר אינטרנט אשכרה יכול להיות "ריח"-ריח ילדות, ריח געגוע, ריח של בית.

מהשניה שאני נכנסת לשם אני נשאבת לתקופה אחרת, יושבת שעות ועוברת עמוד עמוד.

הזמן שם כאילו עצר מלכת, נמצאים שם כל מחשבות הילדה האמיתית שהייתי, הילדה המתבגרת שחזרה, הבחורה המתאהבת, הבחורה השבורה.

הכל שם... 

הכל כ"כ חשוף ואין לי יכולת למחוק או לשנות, רק להקפיץ אחורה כדי שאף אחד לא ימצא.

נשאבתי שם בין הדפים, לא יכלתי להפסיק לרגע, עצמתי את העיניים ודימיינתי את כולם מתחברים.. בעיקר אותו..

13 שנים אחורה

6 שנים אחורה

אבל בעיקר, 3 שנים אחורה... 

פתאום נזכרתי למה בכלל פתחתי את הבלוג הזה, התחלתי להכיר שם את כולם והכל היה כ"כ חשוף וחיפשתי מקום לצעוק בו, אז הגעתי לכאן.

אבל שם? שם רואים שנים של שתיקה, רואים שנים של פחד, שנים של דיבור ללא הפסקה, רואים הכל וזה חשוף מדי, כ"כ רוצה למחוק שם דף דף מצד אחד ומצד שני להשאיר הכל לעוד כמה שנים קדימה-מזל שאין לי יכולת לבחור בנושא, הכל פשוט תקוע.

שם כתבתי את הכאב האמיתי.

אני יושבת וקוראת את כל ההודעות שנמצאות שם, מעבירות אלי את כל תהליך ההתבגרות המהיר שעברתי בשלוש שנים האחרונות.

האתר הזה מושך אותי אליו בגלל התחושה של הבית שכבר מזמן לא נמצאת שם.

התחושות של הילדה הקטנה שכלואות שם בין הדפים.

תחושת הגעגוע והמציאות שכבר לא קיימת

כל הרגשות עולים וצפים מעל פני השטח 

אני נותנת לי להתבלבל ולשקוע בין העבר להווה לכמה שעות, לצנוח ולחזור

ואז לוחצת על כפתור ההתנתקות 

וחוזרת למציאות 

מה שכיף,הפעם הביקור הזה לא פגע במצברוח