"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"האם אין האדם להבה משתעשעת?

היא מתעופפת ומתנועעת בתוכו,

תחתיו ומסביבו כלהבה סביב עצים מחוספסים ביער."

(אוגוסט סטרינדברג)

בית כפרי קטן

ריח של עשן ושריפה.

ריח שמוכר לי רק מל"ג בעומר ופה הוא כ"כ טבעי ויומיומי.

הרגלי חיים שונים לגמרי ממה שאני מכירה.

אני יושבת ליד החלון מאכילה את ב' הקטנה ומסתכלת החוצה,

אני רואה אותם, צלליות של מבוגרים וילדים מדברים וצוחקים ליד מדורה קטנה.

הלב שלי כ"כ כואב ואני מרגישה את האש הפנימית שלי שמתחילה לשרוף.

קשה לי מאוד ברגעים אלו.

אני רוצה לפרוץ החוצה, ולהוציא את האש הזאת בשחרור ליד אותה מדורה.

לשבת עם אותן צלליות ולצחוק בטבעיות, להריח את ריח השריפה הזאת שנדבק לבגדים.

להשתחרר ולרקוד כאילו אין מחר, אין כאב ואין לחץ מיותר.

אבל במקום זה אני יושבת בתוך הבית, ומאפשר לאש הפנימית שלי לשרוף ולהסריח את הנפש, את החיים בכלל.

הדמעות עומדות בקצה העיניים, אבל אח שלי נכנס לחדר ואני לובשת את מסיכת החיוך הטבעית כ"כ.

מזיזה את המבט מאותה מדורה קסומה שמחכה לי בחוץ, מסיימת להאכיל את ב' הקטנה

מחבקת אותה חזק ובורחת לחדר להתחבא מתחת לשמיכה כמו ילדה קטנה

להתגלגל לכדור של בכי שקט

עד שא' יתעורר וידרוש לאכול, אז כבר ישארו רק גחלים לוחשות מהמדורה בחוץ 

רק אצלי האש לא תכבה עד שכנראה הכל יהיה שרוף.

כואב וכבוי.