"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

הדמעות זולגות

וכל מילה כמעט בשיר הזה כ"כ מדוייקת ונכונה.

חודרת פנימה. (לא נקודת הכלה..)

אין לי כח לשביל הזה יותר, אין לי כח לחיפוש של הדרך שלי.

בא לי לנוח קצת, אבל המנוחה לא אפשרית, לא כשהנפש זועקת להמשיך לחפש.

ואני רוצה שיהיה טוב לאנשים שקרובים אלי, למשפחה שלי...

לא רוצה לאכזב יותר.

אנשים 

הרבה אנשים מכאיבים לי, הם אפילו לא שמים לב

הם חולפים על פני כמו רוח קלילה ומשאירים סימנים של הוריקן.

הם מתרבים ככל שהחיים חולפים

ועכשיו הם מורגשים חזק מאוד

אנשים

יש אנשים שבאים

ואני רק מחכה לרגע שיעלמו, אבל משהו בהם שונה והם נשארים

והם אפילו לפעמים מבינים אותי

גם כשאני אומרת דברים מפחידים, שאחרים לא רוצים לשמוע.

הם שם, והם מחבקים.

ואני רוצה שישארו ושרק יתרבו.

תמיד קיים בי הפחד שגם הם יעלמו

ויש אותך

שהיית כאן ואתה כבר כמעט לא נוכח

את החיפוש של השביל הזה, התחלתי איתך...

אתה היית הדמות הראשונה שהתחילה לעשות לי סדר.

ותאמת שאני מתגעגעת.

קיבלתי טלפונים ממך, שלא חדרו את המסכה.

לא ראיתי אותך כבר יותר מדי זמן, או לפחות לא הרגשתי את הנוכחות שלך, האמיתית.

זאת שלא הייתי צריכה יותר מדי מילים כדי שתבין אותי, שתרגיע כדי שאני אדע שהכל בסדר גם כשהכל מתפורר.

בא לי לקחת אותך לספסל אבן, לשבת שם ולשתוק, כי זה מה שאני צריכה את השקט הזה.

ואני מבינה את השינוי, אבל ההבנה והמציאות שונים...

ולפעמים קשה לי, כי אני לא מבינה למה הכל צריך להשתנות.

וכשאני מתגעגעת? חוץ מלבכות לכרית, אין לי יותר מדי מה לעשות.

געגוע זה רגש כואב כ"כ.