"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

חזרתי הביתה כנראה סופית.

כיף להיות בחדר שלי, בשקט שלי.

בחודשיים האחרונים, אני סובלת מבעיה בריאותית שעדיין לא הבינו את מקורה.

אבל מה שבטוח אחרי עוד לילה של סבל פשוט נמאס לי מזה. ולא אכפת לי איך כמה או למה, אני חייבת להבין את הבעיה.

באיזשהו מקום אני בטוחה שהכל מתתחבר ביחד-הגוף שלי חלש ולא הכי בריא וזה משפיע על המצברוח ועל העובדה שקשה לי לעודד את עצמי.

הייתי אמורה לנסוע היום, אבל בגלל שאני שוב סובלת וויתרתי על התענוג של נסיעת כאב וסבל.

הבעיה היא, שנשארתי מעוכה וחולה לבד בבית וכמובן שעם כל זה הגיעו המחשבות והמצברוח התחיל לרדת.

אני מרגישה צורך לדבר ולפרוק ומצד שני אין לי כח לכלום, אפילו את הקטע הזה אני כותבת בהפסקות כבר מהשעה תשע וחצי.

אני פשוט צריכה חיבוק עכשיו, שידברו איתי שיחה רגילה וקלילה או שלפחות ישקרו לי שהכל יהיה בסדר כדי שלפחות לשעה אני ארגיש טוב.

תאמת שנמאס לי להרגיש מתבכיינת ובובו ובה בה בה בה. ואני יודעת שבבלוג הזה, זה מה שאני לצערי.

וגם בגלל שאני כ"כ מזייפת פרצוף שמח וקליל בחיים "המציאותיים" מעטים האנשים שיודעים את הכאב שלי ושאני יכולה לפנות אליהם..

אבל גם אליהם כבר לא נעים לי. לא נעים לי ליפול על אנשים, לא נעים לי לחפור או להרגיש בכיינית. 

גם בתכלס, אני יודעת שזה לא באמת מעניין אותם לדבר איתי.

ולמרות שלרוב אני בסוף לא באמת מדברת על הכאב שלי, עדיין לא אוהבת את ההרגשה הזאת של "המסכנה" שונאת שמרחמים עלי...

שונאת את החיוך המזוייף עם הגומה שדבוק לי לפרצוף גם כשרע.

והנה מה שיצא פה זה עוד פוסט מתבכיין של בלוגרית שחושבת שהצרות שלה מעניינות מישהו.. תנחומי לכם...

אז רק נאחל לכם "היו שלום ותודה על הדגים"