"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"הליכה בשביל ארוך טומנת בחובה חסרונות: היא מעוררת מיד רגשי נחיתות"

 (ג'וג'ו מויס, "ללכת בדרכך")

היא יושבת על סלע באמצע הים.

חושך מסביב, חוץ מכמה כוכבים שמצליחים לזהור דרך החשכה הסמיכה כ"כ.

היא לא זוכרת איך הגיעה לכאן, או מתי בדיוק.

העובדה היחידה שהיא יודעת, שאם תרד מהסלע הים יקח אותה אליו.

היא מחזיקה עששית קטנה ומסתכלת קדימה, בציפייה שתחזור כבר, שתיקח אותה מהמקום הזה.

הירח מאחוריה גדול ומלא,כאילו הוא מנסה לגונן עליה בלי שתראה, אך היא אינה שמה לב אליו.

היא בודדה שם נורא והקור חודר אליה מכל כיוון.

היא מנסה לחמם את גופה הקטן ומחבקת את רגליה כך שרק עיניה מציצות.

המחשבות רצות בראש, דופקות על הקירות בתחינה שתתן להן לצאת, אבל היא שומרת על דממה בדרך שרק היא מסוגלת לה.

הדממה הזאת מזכירה לה את אותו מושג ישן אותו חוותה.

"שיתוק שינה" הוא נקרא, תופעה שמתרחשת בזמן שהשינה חזקה ביותר.

הגוף נועל את עצמו והאדם לא יכול לזוז גם אם ירצה בזה מאוד.

היא נזכרת בתחושת הבהלה, שתקפה אותה באותו לילה שהתעוררה וגילתה שהיא אינה יכולה לזוז.

אותה תחושה היא הרגישה עכשיו עם המחשבות המתדפקות והפה הנעול.

היא רצתה לצעוק בכדי שאולי היא תזכר שהיא כאן, תבוא לאסוף אותה תחמם ותדאג לה.

אבל היא? היא כלואה שם על אותו סלע מתפורר, שקטה לנצח.

ילדה קטנה בתוך נשמה זקנה.