"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

הייתי עם חברות באמצע צילומי סרט חתונה לחברה כשהוא שלח לי הודעה, שאלתי אותו מה שלומו והוא ענה "חראגיל".

חזרתי הביתה ושאלתי אם הוא רוצה להתקשר. הפלאפון מצלצל, אני עונה וברקע אני שומעת אותו בוכה.  אומנם הופתעתי קצת, אבל אני בכיינית אז אוטומטית מזדהה עם דמעות ובעיקר מעריכה בנים שבוכים, עוד יותר כשיש להם את האומץ לבכות מול אנשים. לא דיברתי יותר מידי רק שאלתי, אז מה? מחר מדכאים את יגוננו בגלידה? תוך שניה הבכי הפך לצחוק קליל.

לא ראיתי אותו כמה חודשים טובים, ישבנו אכלנו גלידה והוא דיבר. דיבר על ההיא שהוא רצה להתחתן איתה, על הפער והמרחק, על הכאב בהבנה של שניהם שכנראה זה לא יכול לקרות ועל הנסיונות הכושלים לאחות את השבר ביניהם שוב ושוב עד מצב של יאוש.

אני מכירה את שניהם ומעריכה אותם מאוד, תמיד היה בי חלום שהם באמת יתחתנו ואיכשהו גם לי כאב שהבנתי שזה המצב.

ניסיתי להגיע איתו לאותו מקום ישן, בתקופה שהייתה ביניהם רק אהבה, אמיתית וטהורה בלי כל אותן צרות של חיים שהשתלבו להם בקשר. לנסות לראות אולי אפשר לתקן משהו, להבין קצת יותר.

ושוב כמו שרק אני והוא יודעים, הגענו לשיחות תיסכול על דברים מסויימים בדת, כמה הם הורסים לנו לפעמים וכמה עוזרים לחלופין.תסכולים על העולם בכללי וכעס על העובדה שלפעמים אנשים שכ"כ נקשרים אלינו צריכים להחתך ביום אחד בהיר מהחיים, על הכאב הכרוך בזה והרצון להשאיר אותם קרובים. 

אבל מעבר להכל, היה גם שקט, שקט שנראה לי היה חסר לשנינו בחיים לאחרונה מאוד. 

הוא סיים לדבר חייכתי ושאלתי, אז אתה מתקשר אליה? 

עליתי על האוטובוס, כשבראש שלי אני מתפללת שאיכשהו הפעם הדת לא תהרוס לו- להם.... שאיכשהו למרות כל פערי המחשבה והקשיים, הם יצליחו לחזור לחייך, לחבק ולהרים אחד את השניה.. אולי אני ילדותית וחייה באגדה, אבל תמיד מותר לי לקוות לסוף טוב, לתקווה ישנה.

שלשום עבר עלי אחד הלילות הקשים, מחשבות רצו וחזרו עד שהחלטתי שדברים חייבים להשתנות. אמצע הלילה החלטתי לעשות את השינוי הראשון ועשיתי אותו, אני עדיין לא יודעת מה התוצאות של השינוי בדיוק, אני בעיקר בשוק מעצמי אבל כרגע נראה שהן טובות. השינוי הזה גרם לי להרגיש טוב אתמול כמו שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן וכל זה, רק כי שיניתי דבר קטן. לחיי עוד הרבה שינויים קטנים וטובים...