"אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָּמָם וְאַל יְהִי מָקום לְזַעֲקָתָם, עַד אֲשֶׁר יַשְׁקִיף ה' מִשָּׁמַיִם, וְיָחוּס עַל עַמּו אַרְצו וְנַחֲלָתו"
כולנו יושבים בסוכה אוכלים ארוחת ערב
כשפתאום הטלפונים מתחילים לצפצף.
היה פיגוע, ליד איתמר, שני נרצחים.
לא עובר הרבה זמן והפלאפון של אבא מצלצל.
אנחנו יושבים מולו, רק לשמוע מי הפעם.. איזה משפחה נהרסה בהנף יד של רוצח?
אבא מנתק את הטלפון מסתכל על אמא שלי בזהירות.
הנרצחת, זאת נעמה הבת של הילה ובעלה זה איתם הבן של הרב הנקין.
כולנו יושבים בשוק, מנסים לעכל את מה ששמענו הרגע.
ארוחת הערב מסתיימת, אף אחד לא רעב יותר.
כל אחד שוקע במחשבות של עצמו...
אני חושבת על הנכדים של הילה, שהלילה הזה יאלץ אותם להתבגר בשניות, לחיות חיים ללא אמא וללא אבא.
עם בלבול וכאב שלתוכו יגדלו.
ושוב עולים לראש אותם ימים, כשטלפונים כאלה היו דבר בשגרה.
פעם זה השכן, האח של החברה, החבר הכי טוב של האח, הבן דוד של הידיד..
עוד ועוד משפחות שעד אתמול הכרת אותן צוחקות ושמחות ומהיום תתחיל להכיר את החיוך השבור שלהן.
עוד ילדים שאמא כבר לא תהיה כאן כדי לתת נשיקה כשצריך...
ועכשיו עוד פיגוע, עוד נרצחים ועוד משפחה..
ולנו? לנו יש הרגל לחזור לשגרה מהר, לכאוב לרגע ולהמשיך כרגיל..
מצד אחד זה הרגל טוב, כי אז לא היינו מסוגלים לחיות אפילו לשניה בארץ הזאת.
אבל מצד שני, אני רוצה לצעוק בשביל אלה שכבר לא יכולים לחזור לשגרה,
בשביל אלו שזאת הייתה סעודת החג האחרונה שלהם ביחד.
יהי זכרם ברוך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
tooxy