"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא"

(דונלד וודס ויניקוט-פסיכיאטר ילדים)

"טוקסי, חשבת פעם ללכת לפסיכולוג? יש לך תיקים על הגב שאת כבר מזמן יכולה לא לסחוב" 

כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה מורה, היא שנאה כל רגע בעבודה ורק חיכתה להגיע הביתה.. אני לא אשכח את היום שבו קרה "המהפך", היא התחילה ללכת לכל מיני קורסים מוזרים וכעבור כמה זמן עזבה את מקצוע ההוראה והפכה להיות מטפלת (בנפש האדם). בהתחלה הכל היה רגיל, שניים שלושה אנשים כל יום ובשאר הזמן אמא הייתה פנויה, אבל ככל שהזמן חלף הסיפור התרחב הרבה יותר ואמא שלי שכנעה את אבא שלי, לבוא ולעשות קורס קאוצ'רים.. ככה מצאתי את עצמי גדלה בבית, שהשפה ה"טיפולית" נפוצה בו, בית שאנשים מכל גווני הקשת נכנסים ויוצאים- בוכים, שמחים, צורחים. למדתי מה זה להיות בדממה בבית, כשאתה בכלל רוצה לצרוח ובעיקר שכולנו בני האדם, דומים יותר ממה שאנחנו חושבים. אבל השינוי הכי גדול שהורגש, הוא שאמא הפכה למטפלת בכל מובן המילה- השיחות ביננו החלו להתנהל כשיחות בין מטופלת למטפלת, משפטים כמו "אני שומעת שאת אומר ש.." "אני מבינה שאת מרגישה ש" וכו' הפכו להיות חלק מהלקסיקון הקבוע ואותי שפחות מתחברת לנושא, זה הוציא מדעתי. כשאתה רוצה ללכת לפסיכולוג, אתה הולך לדבר איתו אבל כשאתה רוצה לנהל שיחה עם אמא, אתה מצפה לשיחה אמהית ולא לטיפול. 

השבוע שלושה אנשים שונים שאלו אותי למה אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג, או קאוצ'ר. מי שמכיר אותי באמת יודע שהשאלה הזו, מביאה אותי לנקודת רתיחה בשניות. לא, זה לא שאני חושבת שטיפול זה דבר לא יעיל, או שזה אך ורק נחלת "חולי הנפש" וכו'.. להפך, אני חושבת שכולנו במקום מסויים צריכים טיפול, לכולנו יש שקים על הגב שכבר מזמן יכולנו לשחרר אם היינו יודעים איך לעשות את זה בצורה הנכונה. אבל, ויש אבל גדול! אני חושבת שאדם צריך לקבל את ההחלטה הזו לבד ורק אז, כשההחלטה והמחשבה קיימת אצלו, להחליט איזו דרך הכי טובה בשבילו (כמובן שאני לא מדברת על מקרי קיצון, שבהם מחוייבת התערבות מהצד). החיים בבית שלי, לימדו אותי שאין אדם שאין לו שק, אבל אדם חייב לראות את השק ולרצות להוריד אותו כדי לטפל בו ובאמת להצליח. 

בשנים הראשונות, לא הערתי לאמא שלי על תחושת המטופלת, פשוט למדתי שאם אני רוצה לדבר איתה להיות מוכנה לטיפול. אבל אז הגיע זמן שהייתי צריכה בו שיחה אמהית, אחת כזו שבה, היא תחבק ותגיד "הכל יהיה בסדר, את תראי" גם כששתינו יודעות שהמצב הוא על הפנים והבסדר עוד רחוק. מין שיחה שקרנית כזו שנותנת לך את הכי הרבה ביטחון ואתה יכול לקבל רק מאמא*.. נכנסתי אליה לחדר והתיישבתי בכיסא המטופל, אבל הפעם פתחתי הכל והצגתי בפניה את "תאורית המטופלת", בהתחלה היא הייתה קצת בשוק אבל לאט לאט, היא קלטה מה היא עושה ולזכותה יאמר שהיא עשתה את הנסיון שלה לשנות עד שהגענו למצב הרבה יותר טוב. 

בחיים פגשתי כמה וכמה ילדי מטפלים ולכולנו הייתה אותה הבעיה, כולנו נרתענו מפסיכולוגים ושיטות טיפול, כולנו למדנו להקשיב ויותר מהכל כולנו היינו צריכים טיפול. אבל הדבר העיקרי שכולנו לא הצלחנו להסביר לאנשים, שמה שאנחנו באמת צריכים, זה לא מישהו שיטפל בנו כי את זה חווינו הרבה ואולי אנחנו מכירים גם טוב מידי, את מאחורי הקלעים ולכן אולי כל כך נרתעים מזה. אנחנו פשוט צריכים שיחה רגילה ופשוטה, ללמוד לדבר בלי שמישהו ינתח לנו את הדברים מהצד אלא פשוט יחבק ויגיד שיהיה בסדר. 

השבוע הזה בלבל אותי לחלוטין ותחושת באסה מלווה אותי לכל מקום. אין לי כח לדבר ואין לי אפילו הסבר מה בדיוק עובר עלי, אבל עצוב לי ואני ממשיכה לשקר לאנשים שהכל בסדר, כשהבטחתי לא לעשות את זה שוב. 

*(אמא שלי היא אחד הבני אדם שאני יותר מעריכה ואוהבת וחשוב לי להדגיש את זה)