"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

את מר משה אני לא מכירה באמת.

אם תשאלו אותו מי זו טוקסי, כנראה שהוא בחיים לא ידע,

אבל בכל זאת הוא נמצא אצלי בבית בפורים כבר במשך ארבע שנים. 

בכל פורים, מתקיימת בבית שלי סעודת פורים. 

הרבה מהאחים מגיעים, המשפחה המורחבת ועוד אורחים כאלו ואחרים

הדלת פתוחה לאורך כל היום ואורחים באים, נכנסים ויוצאים.

כולם מחופשים, סבתא מכינה את האוכל, אחי הגדול אחראי על השתייה 

אבא עם הגיטרה ושלושה אחים נוספים על התופים, הדיג' והחלילית. 

לא לוקח הרבה זמן, עד שכל רחבת הסלון והחצר מלאה בריקודים ושירה אדירה.

השמחה פורצת גבולות, שמחה אמיתית ומשחררת שכזו. 

לפני ארבע שנים, 

באמצע החגיגה אחי נכנס הביתה עם אדם נוסף ביחד איתו.

מושיב אותו ליד השולחן מגיש לו אוכל וחוזר לרקוד. 

כולנו בטוחים שזה חבר שלו,

אבל כל כך הרבה אנשים נכנסים ויוצאים שכבר לא שואלים שאלות.

בסוף הארוחה, אני רואה את אחי אורז לו קופסאות אוכל מניח בשקית

ומלווה אותו לדרכו...

משהו שם בסיטואציה מוזר לי, אני ניגשת אל אחי

ושואלת אותו מאיפה הוא מכיר את משה?

"אהה את מי? אותו? אני לא מכיר בכלל הוא היה בחוץ, 

ביקש צדקה.. שאלתי אותו אם הוא רעב והוא אמר שכן אז הכנסתי 

אותו לאכול והבאתי לו שיהיה לו גם להמשך השבוע" 

הוא מסובב לי את הגב וחוזר לרקוד ואני עומדת שם 

בוהה בו בהלם מהתשובה שקיבלתי. 

מאז מר משה, הפך להיות חלק בלתי נפרד מחגיגות הפורים.

במשך כל השנה הוא לא מופיע, נעלם וחוזר רק לפורים.

מספר לנו דברים מלמד שירים, רוקד ונעלם עד לשנה הבאה. 

הוא הפך להיות סוג של קסם שמופיע בכל חג פורים

ובכל פעם מחדש אנחנו תוהים אם גם הפעם הוא יופיע

וגם היום הוא הופיע.

למדתי המון מהסיפור על מר' משה.

אבל בעיקר, כל שנה מחדש אני מסתכלת על אחי ותוהה,

מאיפה התמימות הזו, האהבה וקבלת האחר

שנמצאת אצלו באופן טבעי וחושבת איך אני מצליחה לסגל אותה לעצמי.

איך דווקא הוא, מצליח כל פעם מחדש לראות אנשים,

מעבר לשמחה ולתחפושות, לקבל אותם בדיוק איך שהם

בפשטות כנפשות.

שיהיה לנו פורים מלא בשמחה אדירה, שתלווה אותנו במשך כל השנה כולה!!! 

ושבאמת נדע לראות כל בנאדם, הרבה מעבר להסתרה ולתחפושות

עם הייחודיות שטבועה בו.