"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

יד ביד עם אמא ואבא מגדלת אותי גם סבתא. 

אמא שניה לכל דבר, מטפלת דואגת ואכפתית.

מעבר למרוץ היומיומי שלה, מסתתר סיפור

על נערה. נערה שאיבדה, נלחמה וניצחה, נערה אבודה.

ואותי? אותי היא גידלה על סיפורי השואה. 

היא מכסה אותי בשמיכה, ומתיישבת לידי. 

"אז מה טוקסיל'ה, איזה סיפור לספר לך היום?"

סבתא איפה אמא ואבא שלך?

"לפני הרבה שנים, בארץ רחוקה היה איש רע. 

הוא הכניס את משפחתי למקלחת של גז 

 ומאז הם ישנים שינה נצחית"

היא מנשקת את מצחי, אני מסובבת את גבי ונרדמת.

בחלומותי הילדותיים, אני רואה מיטה ורודה 

ובה ישנים שנת ישרים הוריה ואחיה של סבתי. 

שירי השבת מתערבבים עם סיפוריה.

אני כבר לא ילדה וסיפורי הזוועה כבר חדרו למוחי.

אמא ואבא שוב נסעו לשבת של העבודה

ואנחנו שתינו לבד מול שולחן האוכל.

כשאני מסיטה את מבטי הצלחת מתמלאת שוב מחדש,

פעם אחר פעם, בזמן שהיא מספרת:

"את אחותי אני הצלתי. הם הגיעו ורצו לפוצץ את המחנה

היא הייתה חולה בטיפוס. לקחתי אותה על הגב והתחלתי לרוץ. 

ימים שלמים רצנו, יחפים בשלג. מי שנעצר מת במקום.

אבל לא וויתרתי עליה, את מבינה? היא אחותי, אחותי הגדולה.

העדפתי למות ולא לאבד אותה. 

אז באותה ריצה, נשבעתי שאנצח ואנקום"

 היא קמה ממקומה ומכניסה את שאריות האוכל למקפיא, 

דואגת ששום פירור לא יזרק ואני נשארת מאחור,

מהורהרת בשקט מול השולחן הריק. 

אוושויץ 2009.

אנחנו עומדות שם, אל מול תאי הגזים המפורקים.

הררים הררים של אבנים שקטות, כמו  מצבות שנבנו מעצמן.

"כאן, את רואה? זה כאן... כאן אמא וכל האחים שלי נמצאים.

אפילו שלום לא הספקתי להגיד לה, לאמא. אפילו לא שלום..

ירדנו מהרכבת והכל היה צפוף, רציתי לעזור לאמא

לרדת עם דודיקו ולא ראיתי אותה יותר"

אני מוציאה נר נשמה מהתיק, נותנת לה להדליק, 

ניגשת אל ההריסות ומניחה אותו שם.. 

היא פורצת בבכי ואני מחבקת אותה חזק

פעם ראשונה שאני רואה אותה כאותה נערה אבודה

שביום אחד איבדה את כל משפחתה. 

שולחן הסדר, 

היא יושבת עם דמעות בעיניים

'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו

כאילו הוא יצא ממצרים.'

"בליל הסדר האחרון אבא אמר בבכי, 

'הלוואי ונזכה כולנו גם בשנה הבאה 

לחגוג את חירותינו האמיתית..'

יומיים אח"כ נכנסנו לגטו ושנה אח"כ 

כבר הם לא היו חיים".

ערב יום השואה תשע"ו

היא עומדת על הבמה הדממה מלווה את הכל

ורק קולה מרחף שם, דק ושקט, אותו קול של ילדה שהזדקנה מהר.

"אבא ביקש שיגידו איתו ווידוי וביקש למסור לנו, לבנותיו,

שלא משנה מה יקרה, שנדע שהוא אהב אותנו עד הרגע האחרון.

שנמשיך להשאר בנות ישראל כשרות ולא נוותר על זהותנו.

אני מקווה אבא שלא אכזבתי אותך" 

היא יורדת מהבמה ואנחנו הולכות יד ביד. 

אני מניחה את ראשי על כתפה ולוחשת, 

סבתא ניצחת... סבתא ניצחת!!!