"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

לפעמים אני מרגישה כל כך זרה

כמו ילדה חדשה בכיתה, 

עם אלפי עיניים שנעוצות בה מסביבה. 

רק שאצלי זה לא כיתה ואין עיניים

זה עולם שלם של אנשים ואני ביניהם,

דומה אבל כל כך שונה. 

אני מרגישה כל כך לא מתאימה להוויה, לקוביה. 

מדברת שפה כל כך מוזרה. 

מנסה לחשוב מה אחרים חושבים ותמיד קולעת הפוך

גם אם אנסה לעשות היפוך. 

כשמדברת את עצמי אני לא ברורה, 

כאילו אני על מצב שתיקה ולא צעקה. 

משהו בי השתנה.

יותר רוצה לדבר, יש בי יותר צורך לזה. 

אבל הדיבור הזה? הוא מיותר כל כך. 

איך ההוא אומר "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול." 

אני רוצה למצוא בית (מטאפורי) בו ארגיש שייכת

שגם אם לא מדברים בו את השפה שלי

לא אצטרך לצעוק כדי שיבינו.

שם אוכל לשבת מתחת לעץ ורוח קלילה,

לשמור על שתיקה, כזאתי אחת כנה

ושבאותו זמן ארגיש שלמה ורצויה.

כמה שאני כותבת עצוב לאחרונה אני יודעת שאני במקום טוב

עם עצמי לעומת שנה שעברה והעצב הוא חלק מהתהליך 

ויש גם שמחה. גם מהבור הזה נעלה. 

(עברו ארבע שנים לא מזמן ועברה שנה גם כן. 

ואם היו אומרים לי לדמיין את היום?

כנראה זה לא היה ככה. מדהים איך דברים משתנים ברגע.)