"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

כשהכרתי את החבר לשעבר, זו הייתה פעם ראשונה שחוויתי אהבה מה היא. זה בבום אחד גדול שטף אותי ומילא אותי מכל כיוון. עד אז, לא ידעתי את הרגש הזה ואת העוצמות שלו- ההרסניות והנהדרות במקביל. מאז שדרכינו נפרדו, משהו בי נחסם מהבחינה הזו. היום אני לא אשחרר אהבה בצורה כל כך זריזה והמוח יפעל הרבה יותר לפני שיתן לרגש להשתלט. מה שכן, הידיעה של הרגש הזה גרמה לי להבין מה אני מחפשת בגבר ומתי יהיה נכון גם לשחרר את עצמי בצורה יותר נכונה לי. 

בחודשים האחרונים יצא שהרבה אנשים ניסו להכיר לי בחורים והרבה מהם שללתי מחוסר התאמה בסיסית. למרות זאת, היו כמה שכן הסכמתי לצאת איתם ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מתוסכלת מהנסיון הכושל שלרוב נחתך אחרי דייט אחד שניים.. היום היה דייט נוסף כזה, אחד שמהפרטים היבשים נראה מקסים אבל פגישה פנים מול פנים איתו הבהירה לי כמה המרחק עצום וחסר יכולת גישור. בדרך חזרה הביתה, מצאתי את עצמי הולכת לאיבוד- במציאות ובמחשבות. כשסופסוף מצאתי את הדרך, הגעתי הביתה חצי מיובשת, ניגשתי לאמא שלי ומצאתי את עצמי בוכה לה לא על הדייט, אלא על דבר ששמרתי בבטן בכל ארבעת החודשים האחרונים מתוך מחשבה שאני מדמיינת או שזה טיפשי וילדותי. דווקא הדייט הזה עורר אותי ברצון לפעול. ביקשתי ממנה לנסוע איתי לאדם שאני מאוד מעריכה להתייעץ איתו וכשישבתי מולו סופסוף דיברתי הכל בכנות ישירה והוא מצידו עזר לי לסדר את הדברים. 

אז מה בעצם הדבר? 

לפני משהו כמו ארבע וחצי חודשים, היה בחור אחד שהכרתי שדווקא מהפגישה הראשונה איתו, הרגשתי שיש בו משהו שלא פגשתי בחיים. אם אני תמיד מדברת על הדרך שלי, אז אני יכולה להגיד כמעט בפה מלא שהוא צעד על אותה דרך כמו שלי. אני אף פעם לא חלמתי שיכול להיות טיפוס כזה וכשהוא הופיע הייתי בשוק. הוא אותו שילוב של פתיחות ומצד שני שמירה על הדת כמוני, רגישות עצומה ויכולת הכלה, עם יציבות וחוזק. יצאנו חודש ובסופו של דבר הקשר הסתיים מתוך בחירה שלו שלא קשורה ספציפית אלי. רגש עוד לא היה שם, אבל עצם ההתקלות באדם עם כל המאפיינים הנפשיים שחיפשתי השאירה אותי קצת המומה ובתחושה- שהמציאות לא הייתה אמורה להתנהל ככה. עבר הזמן והייתי בטוחה שאותו בחור ימחק אוטומטית מהראש שלי, כמו אותם שאר אנשים שיצאתי איתם. מה שקרה בפועל הוא שהבחור לא נעלם אלא נצרב אי שם ואני פעלתי בשכנוע עצמי שאני סתומה וצריכה להעיף אותו לעזעזל מהמוח שלי, אבל זה פשוט לא עבד. לא משנה עם מי יצאתי לא מצאתי אפילו טיפה ממה שהיה באותו אדם והתחושת פספוס הלכה וגדלה. 

באותה שיחה היום עם אותו אדם שאני מעריכה, הוא עזר לי להבין כמה דברים. אחד שכשאני מרגישה משהו כדאי לי מאוד לסמוך על הלב שלי לעצור ולהקשיב לו. לא כל הזמן לחשוב שאני טועה, אלא גם להכיל את עצמי ביחד עם המחשבות האלה גם אם הן נראות טיפשיות בעיני. הדבר השני שכשאני מרגישה תחושת פספוס, לפעמים כדאי לנסות לפעול גם אם יש סיכוי להפגע. עדיף שהזכוכית תתנפץ בפרצוף מאשר תשאר כחלום אוטופי וחסר יכולת ביצוע ששנים אח"כ אתחרט על מה היה קורה אם. אז מצד אחד, אני יודעת שהוא צודק והמוח אומר לי ללכת ולעשות צעד בנסיון ליצור קשר עם אותו בחור. מצד שני, אני לא מסוג הבחורות שפועלות או נלחמות מלחמות כאלה ואם אני אגיד את האמת אני מתה מפחד. למרות שבתכלס אני מעדיפה שהזכוכית תתנפץ, אבל עדיין.. אני נורא מבולבלת ותוהה לעצמי מה לעשות ואם כן, איך בדיוק לעשות. זו סיטואציה שכל כך לא מתאימה לי ואני לא יודעת איך שוחים בתוכה.. לפעמים הייתי רוצה שיהיה בי הרבה יותר אומץ ופחות פחדנות.

נושא שמאוד קשה לי לדבר עליו ומצד שני צריכה לדבר אותו ולשמוע עליו גם אם זה תגובות קשות.