"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"בעולם יש פחות זמן, כי צריך לפרוס את הזמן בשכבה דקה כמו חמאה על לחם.

אז כל האנשים אומרים תזדרז בוא נזוז תגביר את הקצב תסיים עכשיו" 

(מתוך הסרט "החדר")

כיתה ד'

"טוקסי, את לא מאמינה! אח שלך הביא נשל של נחש!! 

והוא מראה לנו את זה, גועלל נפש!!! הוא כזה מוזר" 

אני מובכת- מחייכת רק שעל הפרצוף רואים

קו עקום שמראה את המחשבות האמיתיות שלי,

אבל פחדנית שכמותי לא אומרת להם מה אני חושבת עליהם באמת. 

"אתן רואות זו החורשה שלי, אף אחד לא בא לכאן...

הצמח הזה ששם, קוראים לו מקור החסידה. 

תראו, אני זורק לכן אותו על החולצה והוא מסתובב כמו שעון. 

מהצמח הזה שכאן, אפשר לעשות עגילים ומההיביסקוס עושים אף פינוקיו.

עכשיו בואו הביתה צריך להאכיל את הגוזלים" 

אנחנו שלושתינו יושבים בראש המדרגות, מניחים מזרון 

ומתגלשים בצרחות שמחה לסיום כולנו נופלים בערימה בתחתית המדרגות. 

אנחנו מאושרים ובדמיון הרגע טסנו במטוס מעל העננים. 

החברה מסביב מתחילה להתנכל לו יותר ויותר 

הוא "טיפוס" קשה לעיכול והם לא יודעים איך לגשת אליו אז דוחים אותו. 

הוא מבקש מההורים לצאת לבית ספר במקום אחר ושם הוא מתחיל לפרוח,

סוף סוף הוא מצא את החברה והאנשים שרואים את האדם שהוא. 

אנחנו גדלות וגם תופסות כיוונים שונים לחלוטין-

מאותה חבורה בראש המדרגות נשאר רק זכרון מעומעם. 

לכולנו קצת קשה לעכל אחד את השני. ההוא חכם בטירוף ועם ידע אינסופי

על מליון דברים, מדבר על ארכיאולוגיה וטבע עם ידע שאנחנו רק יכולות לחלום עליו

בונה חלילים וכותב פרקים בספרים על נושאים שאין לנו מושג בהם. 

לפעמים אני חושבת שהוא מצא את הסוד מהם חיים;

כי הוא באמת עושה רק מה שהוא אוהב ולא משנה מה הסביבה תגיד,

הוא מתנהל בזמן ובסדר הנכונים רק לו... 

למרות השוני בין כולנו, בתוכנו נשאר קשר מיוחד ששייך רק לנו. 

השבוע קרה משהו שלא קרה כבר שנים. 

שלושתינו מצאנו את עצמנו כולנו יחד לבד בבית

ואותם זכרונות ישנים התחילו לצוף ולעלות.

אתמול בבוקר אחותי דופקת לי על הדלת וצועקת שאני אקום מהר כי יוצאים לטייל

וככה באמצע יום, אני מוצאת את עצמי יושבת באתר ארכיאולוגי,

כשאח שלי כמו ילד בלונה פארק מסביר את ההיסטוריה של המקום. 

בסוף היום אנחנו נוסעים לבית של אח אחר.

כשהוא שומע על הטיול המשפט היחיד שהוא אומר 

"זה כל כך הזוי, הייתי נותן כל כך הרבה כדי לראות את הסיטואציה 

המוזרה הזו של שלושתכם ברכב אחד יוצאים לטיול" 

אנחנו בתגובה יושבים ומחייכים חיוך של שלושה ילדים קטנים שהשניה טסו במטוס. 

הופתעתי מההתעניינות של אנשים במיילים לגבי התקדמות של הפוסט הקודם..

אז בינתיים אין התקדמות ובעקבות משהו שקראתי שכתבתי באותה תקופה,

החלטתי להתמקד קודם בכמה דברים אחרים שצריכים 

סדר דחוף בחיים שלי ואז לגשת לעניין. נכון או לא, אני לא יודעת..

אבל אם יהיו עדכונים משערת שזה יכתב פה. :)