קצת חפירות ופילוסופיה:
לפני כמה ימים התפתח לי ולבלוגר אחד דיון בנושא אבחונים ולקויות למידה. לפני שאני פותחת את הנושא לכלל הציבור אני אתן לכם רקע קטן עלי.
הפעם הראשונה שפגשתי פסיכולוגית לצורך אבחון, הייתה בגן כלומר גיל 4.
הגננת פנתה להורים שלי, לאחר שהייתי שקטה בצורה קיצונית ואיטית מאוד בלמידת פעולות שצפויות מילדים בגיל הזה.
את תוצאות האבחון ההוא לא ראיתי ולא שמעתי באותן שנים, ככה שלא הייתה להן שום השפעה על צורת החשיבה שלי או הבטחון העצמי.
ההבנה שיש לי קושי מסויים הגיעה בכיתה א', כאשר שאר הילדים התחילו לקרוא ולכתוב אני ישבתי מול הלוח עם פרצוף של הלם קרב, בטן מתהפכת ופשוט לא הבנתי מה רוצים ממני.. לא משנה כמה פעמים ניסו להסביר לי,לא הצלחתי לקרוא, לא לכתוב וכמובן לא לענות תשובות כמו כל הילדים בחוברת.
מהר מאוד בנו לי שיטת לימוד פרטנית משל עצמי, בתוך מערך השיעורים של שאר הכיתה בשביל לנסות להדביק את הפערים. הפעם הראשונה שהצלחתי לקרוא כמו שצריך הייתה בכיתה ג', פער של שנתיים ביני לבין שאר ילדי הכיתה.
אותה דוגמא שהבאתי כאן, חזרה על עצמה לא רק בתחום הקריאה, אלא גם המתמטיקה, רבי המלל, אנגלית וכו'... בקיצור כל תחום לימודי,הצריך ממני מלחמה של ממש בשביל לצלוח אותו ולהבין את הנאמר בכיתה, מצב שיצר פערים שהיה קשה מאוד לגשר עליהם.
באותן שנים, נושא האבחונים לא היה דבר מוכר יותר מדי, לא דובר על רטלין או קשיי למידה, אלו היו דברים שהתביישנו בהם והסתרנו עד כמה שאפשר, כאשר אני ועוד שני ילדים היינו היחידים בשכבה שהיה להם אבחון או בכלל ידעו מה זה.
חוסר הידע הזה הצריך ממני להתמודד עם בורות וחוסר הבנה גדולים מאוד, גם מול מורים וגם מול חברי לכיתה.
אני לא אשכח את הבושה בלהוציא מחשבון בזמן מבחן לשמוע את התלחששויות של שאר הילדים כמו: "למה לה מותר ולנו אסור, היא יודעת הכל זה סתם פרוטקציות היא משחקת אותה" לשבת לדחוף את הראש בין הידיים ולנסות להבין איך עושים חילוק ארוך או בכלל מה זה כפול??? (למרות שהסבירו לי את זה פעם אחרי פעם) ואז למרר בבכי של ייאוש ושלמוע את המורה אומרת "יש לך מחשבון למה את כזאת בכיינית??"
להגיש את המבחן וכמובן לקבל ציון 60 כשכל הכיתה צועקת "וואי איזה מבחן קל זה היה". (דוגמא בודדת למקרים רבים)
בהמשך השנים למדתי לעמוד על שלי. למדתי מתי לדרוש את ההקלות שמגיעות לי ומתי אני לא צריכה להשתמש באותן הקלות. למדתי איך לכסות על אותם פערים ולפעמים גם להבין מתי להרפות, אבל בעיקר למדתי לא להתבייש!!. בכיתות הגבוהות יותר נושא האבחונים כבר הופץ ומי שלא היה לו אבחון הוא היה המוזר, מה שפגע באותם אנשים שהאבחונים האלה, הם היו הפתח היחיד שאפשר להם להגיע לרמה של כולם (גם לא תמיד).
היום אני יודעת איך להתמודד עם רוב הקשיים והמכשולים הלימודיים האלה בצורה הטובה ביותר (אני אף פעם לא מוותרת לעצמי), הצלחתי לעבור תואר ראשון אך עדיין מודעת שהקשיים קיימים. קשיים לימודיים כמו הרבה בעיות אחרות, אי אפשר להעלים אפשר ללמוד לחיות איתם.
באותה שיחה עם הבלוגר (שאני מעריכה מאוד יש לציין), עלה הנושא של לימודי פסיכולוגיה. הבלוגר טען שאני יכולה ללמוד פסיכולוגיה ושאותם אבחונים, הם איזשהו דרך של הממסד להוציא כסף מאנשים ושמה שכתוב בהם רק מכניס למאובחנים בעיות לראש, שלעיתים הם לא היו שמים לב אליהם בכלל אם זה לא היה נאמר להם.
לדעתו אם בעבר אנשים הצליחו ללא אבחונים לעבוד וללמוד, כך גם היום היו מצליחים בלי הדבר הזה שנקרא אבחונים. "אם תתאמצי ותרצי בזה מאוד מאוד, אין שום סיבה שלא תצליחי ללמוד פסיכולוגיה" לטענתו אין שום מכשול בנושא.
אני ניסיתי להסביר לאותו בלוגר שגם אם אני ארצה מאוד מאוד יהיו דברים שיעמדו בדרכי ולא יאפשרו לי להצליח: נתחיל בפסיכומטרי. פסיכומטרי מצריך מהירות תשובה מה שגורם לכך, שגם אם אני יודעת את החומר מצויין, אין שום מצב בעולם שאני אצליח לענות עליו בזמן המתאים. לא כי אני לא רוצה, לא כי אני טיפשה, אלא כי יש לי איטיות במחשבה ובדרך פעולה. נעבור הלאה נגיד והצלחתי לעבור את הפסיכומטרי אני לעולם לא אצליח לשמור על ממוצע 90 לאורך כל התואר הראשון שנמשך כשלוש שנים , אלא אם כן אני אעשה אותו במשך משהו כמו חמש שנים. מכיוון שוב שבשביל לקבל ציון גבוהה, אני צריכה להתאמץ מאוד כדי להכניס את כמות החומר לראש וגם אז זה לוקח לי המון המון זמן (כפול מלאדם הממוצע). אומנם לימדתי את עצמי טכניקות זיכרון ולמידה, אבל מכאן עד לשמור על ממוצע 90 המרחק הוא גדול. אני יכולה לשבת וללמוד עם קבוצה של אנשים ולהספיק ללמוד את אותו חומר, ככה שבראש של כולנו יהיה אותו ידע ואני אוציא ציון 80 וכולם יוציאו בין 90-100. אז זה נכון שאם אני ארצה מאוד אני אוכל, אבל לא בזמן ובתנאים שעומדים באוניברסיטה כיום. מה גם, זה שפעם לא היו מודעים לנושא האבחונים לא אומר שהבעיות לא היו קיימות פשוט אנשים כאלה נזרקו מהמסגרות או לעיתים פשוט עבדו בעבודות שלא הצריכו שום ידע.
הדיון הזה לא הסתיים עדיין. אני לא הצלחתי להבהיר את דעתי והוא לא הצליח להבהיר את עמדתו (כמובן סליחה ממך אם לא הסברתי נכון את עמדתך). אבל יש משהו בחוסר הבנה הזה והבורות בנושא לעיתים, שגורמת לי לרצות לצעוק ולעורר. נכון שלרוב לומדים לחיות עם זה ולא לרחם על עצמך, אבל כן יש דברים שעם איך שהעולם מתנהל היום שלפעמים פשוט לא מתאפשר לעשות אותם במצב כזה.
כמובן שאני לא רוצה ללמוד פסיכולוגיה, וזה דיון תאורתי לחלוטין אבל כן מעניין אותי לשמוע דעה בנושא הזה ועוד יותר רציתי להעלות קצת את הנושא לאוויר.
בלי קשר הדיון הזה הביא אותי לקרוא את האבחון שלי ובפעם הראשונה ראיתי שאני מאובחנת כבעלת חרדה חברתית חמורה. אומנם תמיד ידעתי שיש לי איזושהי חרדה מחברה אבל בחיים לא ידעתי שאובחנתי ככזאת... אני חושבת שיחסית לשנים עברו זאת אולי אחת החרדות שהצלחתי ללמוד לחיות איתן..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
tooxy
