"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"המציאות של אדם אחר לא נמצאת במה שהוא חושף בפניך, אלא במה שהוא אינו מסוגל לחשוף בפניך. לפיכך, אם תבין אותו, אל תקשיב למה שהוא אומר, אלא למה שהוא לא אומר."

(ג'ובראן חליל)

 איזה ציטוט מדוייק ואיך אני אוהבת את הכתיבה הזו של הלילה. 

מכירים תקופות כאלה שאתם מרגישים שפתאום אין לכם מקום לדבר,

או שדברים לא מצליחים לצאת החוצה? 

יש הרבה על מה לדבר אבל זו תחושה כזו, כאילו אתה מת לדבר וזה לא מצליח להתבטא החוצה. 

פתאום אין מילים והכל נראה לא חשוב ומיותר 

אז אתם מסתגרים בפנים ולאט לאט, מתחילה להווצר פקעת כזו שנועלת הכל בפנים כמו מנעולים. 

אחת האמירות שהכי סובבות אותי לאחרונה היא

"מה איתך טוקסי, את מתרחקת ולא מדברת על עצמך."  

אני מרגישה את זה מאוד ואני יודעת שהפעם כולם צודקים. 

היופי הוא שהפעם אנשים מראים שבאמת אכפת להם, הם משתדלים- מחפשים אותי. 

גם כאן בבלוג אני מרגישה שהכתיבה שלי לא משוחררת, היא עצורה וזה מתסכל. 

לפעמים אני מרגישה לא נעים כי אני מדברת בלופים. 

יש ימים שבא לי לבוא לכאן לבלוג ולפרוץ במסע בכיות ותסכולים,

אבל שוב גם כאן חוזרת אותה תחושה.

בתכלס, אני הרי מתה לדבר, פשוט לא מצליחה. 

אני חוזרת להרגלים ישנים שכל כך התאמצתי לברוח מהם. 

כשאני מנסה להבין למה זה ככה, הרבה פעמים עולה המחשבה,

שבגלל שהחיים שלי קצת הסתדרו על עצמם ואני מרגישה יותר טוב, 

כשמגיעים ימים או תקופות לא טובות, אני לא מרגישה בנוח להרגיש רע- אז אני מדחיקה. 

כאילו אני אומרת לעצמי, תראי איפה היית ואיפה את עכשיו הכל טוב תפסיקי להתבכיין.

אני אלופת ההדחקות, עד שאני פורצת בבכי ברחוב. 

אני צריכה ללמוד לתת לעצמי מקום להתפרק על אמת, בידיעה שזה בסדר ובסוף אני ארים את עצמי. 

מצחיק, כי גם הפוסט הזה, כמה שהוא באמת משוחרר מרגיש לי מוחזק.

אניר וצה לנסות לפרוץ את המחסום הזה כאן. 

בלי לסיים את הפוסטים בנימה אופטימית- גם אם קיימת אופטימיות בנושא. 

להפך לתת לעצמי את המקום להבין שמותר לי להיות מתוסכלת ואני צריכה להתבכיין, 

אם לא במציאות אז לפחות כאן. גם אם אני מאמינה שזה מצב זמני. 

לנסות לכתוב על:

שי (בדוי) התינוק. 

על קנאה. 

על שתי העבודות החדשות שהתחלתי.

על רווקות

על חרדת הנהיגה המזעזעת. 

על ביל שטס לשנה ובכלל על השנה האחרונה בהקשר אליו. (גם יהיה קשה)

על תחושת ה"לדותיות" vs"הכבדות" 

על טוקסי כבנאדם (קפץ לי לראש וכרגע לוידעת מה זה אומר)

גם אם זה יהיה פוסט של שורה שיסכם הכל או לחלופין מגילה אני אכתוב גם אם בלופ.

מקווה שאצליח והנה באתי לסיים באופטימיות ולהגיד שבסה"כ אני ממש בטוב

אבל לא, בתכלס כבד עלי קצת גם בטוב הזה. 

"'לא תצטרכי לעשות הרבה כדי להרגיש בבית', אמר המתווך. 

כמעט צחקתי. העיר זרה לי כתמיד.  אבל כל מקום זר לי בימים אלה"

(ג'וג'ו מויס, "החיים אחרייך")

 הריח הזה.

ריח של ילדות, מתובל עם ניחוח טל, קני סוף צמחיה ועלים.

לילה, אני יושבת בסוכה. 

פרצופים אחרונים של ילדים שעושים סבב סוכות מציצים מבעד לפתח.

אחי דורש מהם ציון לסוכה ואז מעניק לכל אחד מהם ממתק.

הם קופצים החוצה בשמחה,רצים לדרכם לשאר הסוכות לבדוק אם למרות השעה,

עדיין יוכלו להוסיף עוד אוצר בצורת ממתק לשקית שלהם.

אחיין שלי מחליט לישון בסוכה ואני ממתינה עד שירדם ואוכל להחזיר אותו הביתה.

הוא מחבק את שקית הממתקים שאסף ובינתיים אני נשכבת על המזרון לידו, בוהה בסכך. 

רצף החגים הזה מוציא אותי מאיזון. אני מרגישה בלופ של שבת שלא מסתיימת.

יותר מידי זמן למחשבות ופתח יותר מידי גדול ליפול לבאסה שכ"כ למדתי להתרחק ממנה. 

איכשהו אני עומדת בזה יפה, לראש השנה נכנסתי עם ערמת ספרים חדשה

שמאיימת להסתיים בכל רגע אבל מצליחה לתת לי עיסוק מתמשך. 

אני מתעוררת בבהלה. נרדמתי. 

אחיין שלי כבר הוכנס הביתה ע"י אחותי.

אני מסתכלת על השעון והבאסה שוטפת אותי בגלים, פספסתי את המפגש עם החברות. 

את חלקן לא ראיתי כמעט שנה- הן נשואות חלקן אמהות לילדים וגרות כל אחת במקום אחר.

החגים זה הזמן היחיד למפגש עם כולן יחד, קצת ניחוחות של ימים עברו. 

המפגש הקודם, היה בתקופה שהתרחקתי והסתגרתי אז לא הגעתי. 

אבל הפעם הייתי צמאה למפגש הזה, להרגשת הילדותיות והתמימות- התגעגעתי. 

המחשבות מתנתקות.

חתול תועה ומבולבל מוצא את דרכו לסוכה-מסתכל על הישנים כאילו תוהה אם העולם השתגע.

פתאום אני קולטת מהצד את הסיטואציה שהוא רואה ומתחילה לחייך.

יש בה משהו כל כך הזוי, קליל ומשחרר שמשפיע אפילו עלי. 

אני קמה, שואפת עמוק שוב את ריח הסוכות ונושמת בקלילות שקצת לא אופיינית לי.

יש בחג הזה משהו תמים שמעלה שמחה, חיבור לטבע ולשקט, מחבר חזרה. 

אני מפלסת את דרכי בין הישנים ונכנסת מהבית הארעי לבית האמיתי. 

"לחפש מאיפה באנו 
ולחזור בסוף תמיד להתחלה"

(עידן ריכל "לפני שיגמר")

יום הולדת זה לא סתם יום. 

בעיקר לא בתאריך בו נולדתי-

ט' תשרי ערב יום כיפור, 25 שנים אחורה. 

כמה בדיחות שמעתי על התאריך הזה- "כולם צמים רק כי נולדת"

צחקתי מכל בדיחה, גם מהנדושות...

אבל תמיד היה לי קשה עם היום הזה. 

תפסתי את יום כיפור, כיום עצוב וכבד, לא יום של בלונים ומתנות.

ואת יום ההולדת, כיום שמדגיש את העובדה,

שאני מתבגרת וכלום עדיין לא השתנה. 

כשהתבגרתי הבנתי, שהאמת היא שיום כיפור זה היום כמעט הכי שמח בשנה.

זה זמן של "לידה מחדש", יום של בקשת סליחה ומחילה, ממנו יוצאים נקיים לכל השנה.

יום הולדת, זה יום בו זוכרים את הלידה הראשונית. 

יום של הסתכלות אחורה על השנים שעברו ואיחולים לעתיד. 

כמה כוח יש בשילוב שני הימים האלו.

אפשר רק לקחת ולהעצים את השמחה-

למרות שאני לא אוהבת יום הולדת, עדיין ליצור לעצמי לידה מחדש בלי מעמסות ישנים. 

הרי תכננתי המון תכנונים בחיים, אבל ככל שהתרחקתי מהם זכיתי בחיים טובים יותר.

אז ביום הולדת גם אם לא ממשתי הכל, אפשר למחול על טעויות העבר 

ולתת לשמחה ולמחילה של יום כיפור להכנס. 

יום הולדת שמח, גמר חתימה טובה ובעיקר- סליחה!

בראש השנה שעבר כתבתי:

"הלוואי, הלוואי ואצליח לחוות את החג בצורה הזאת

הלוואי ואני אצליח לחשוב על הרגע, לא רק בחג, אלא במשך שנה שלמה.

הלוואי ואני אצליח לשנות ולהשתנות.

השנה אני מאחלת לעצמי בעיקר לשמוח ולשמח, לא לקחת את כולם כ"כ ללב

שהכאב הממושך יפסק ואני אצליח לראות את הטוב שסובב אותי." 

שנה שעברה כשיצא ראש השנה, נכנסתי לבלוג והלב שלי צנח בבהלה.

הבלוג היה אז כבר כמעט בן שנתיים וכמות הכניסות אליו הסתכמה ב14 אנשים לחודש בלחץ.

זה היה המקום האינטימי שלי, השקט שבתוך הסערות שבחיי.

ברחתי לכאן כשהאוויר לנשימה נגמר והייתי חייבת לשפוך את הקיבה על הדף.

לא חשבתי שמישהו קורא כאן, חוץ מכמה אנשים בודדים ותגובות פעם ב..

הייתה כאן די דממה עד אותו מוצאי ראש השנה.

באותו יום הסטטיסטיקה הראתה כניסה של משהו כמו 100 אנשים לבלוג ביום אחד.

אני הייתי בטוחה שפרצו לי ובסוף התברר שפשוט פורסם קטע מכאן.

התגובה האוטומטית, הייתה רצון למחוק את הבלוג ופשוט לברוח.. להעלם מכאן.

הייתי כל כך סגורה באותה תקופה, שלא ידעתי להתמודד עם הידיעה

שכל כך הרבה אנשים קראו את המחשבות שלי.

בסופו של דבר החלטתי לא למחוק את הבלוג ואולי אפילו ללמד להנות מהתגובות ומהאנשים שכאן.

בדיעבד אני חושבת שזו הייתה אחת ההחלטות הכי חכמות שלי השנה.

הייתי נורא בודדה כבר אז, אבל לא תארתי לעצמי את השנה שהולכת לעבור עלי.

כתבתי כאן המון על התהליכים, על הבדידות על כאב וחיפוש של שמחה,

אבל לא כתבתי בישירות על רמת הבדידות

והעובדה שהיו ימים שלמים שהקיר בחדר שלי היה המקור היחיד לשיחה.

מאותו יום דברים השתנו, הבלוג כבר לא היה אינטימי כמו שהיה אבל מצד שני קיבלתי מתנה ענקית,

שזה כל אותן תגובות מאנשים חכמים מאוד שנמצאים כאן.

אנשים שהשפיעו על הרבה מאוד מהתהליכים שעברתי.

התחלתי לקבל שיחות למייל ונוצרו קשרים שלא חלמתי שיווצרו

ושיחות שלימדו אותי המון עלי ועל אנשים בכללי. 

לא חלמתי שאי פעם המקום הזה יהיה כל כך משמעותי בשבילי. 

אז ישבתי וקראתי השבוע את הבלוג אחורה וזה מדהים לראות כמה השתנתי השנה- 

אני חושבת שעברתי תהליך התבגרות ונפתחתי לעולם.

אני לא זוכרת ולא יכולה להצביע על שנה כזו שבה הגעתי כל כך שלמה לראש השנה. 

אני הרבה פחות מפוחדת וחסרת ביטחון ממה שהייתי, 

והשמחה? היא מורגשת והיא נמצאת שם באמת. 

אני עדיין עבורת ניסיונות ועדיין עצובה מלא, יש רגעים מאוד קשים של הכל:

בדידות, עצב כאב אבל עדיין משהו בי יותר טוב, נינוח ומלא שמחה. 

אני חושבת שהבלוג, היה אחד הדברים המרכזיים בתהליך הזה. 

תודה רבה לכל מי שקורא וקרא כאן אי פעם, על כל תגובה ומילה. 

סליחה אם פגעתי פה במישהו- לא הייתי קשובה מספיק,

או לא תמיד הגבתי למיילים בצורה הכי טובה,

לא תמיד הייתי פנויה או כל דבר אחר... סליחה אמיתית וכנה

ומעבר לזה אשמח לשמוע ולבקש סליחה באופן אישי.

מקווה שהשנה אחרי התהליך הזה, אני אצליח להביא את עצמי

לעולם בצורה אמיתית, בלי מסכות ובלי פחדים. 

שאצליח להקשיב ולהיות כאן בשביל אחרים, ואתן ליותר אנשים להכנס לי ללב.

יותר קלילות וזרימה עם החיים. 

שתהיה שנה טובה לכולם מלאת שמחה, רוגע והצלחות אישיות. 

שכל דרך שנבחר ללכת בה, תוביל אותנו למקום שבו נהיה הכי שלמים עם עצמנו. 

לסיום, עשו לעצמכם טובה ןתקשיבו למנגינה המדהימה הזו של מארק אליהו ששמתי למעלה... 

בלי קשר למה שנכתב עד כה, זה אומנם קרה מהר מאווווודדד חח אבל טוב שכך.

היום הסיפור עם הבחור הסתיים- עברתי שבוע לא פשוט בכלל ומטלטל רגשית.

עם כמה שיש באסה אני לא זוכרת משהו שהרגשתי

כל כך שלמה עם הצעדים שאני עשיתי. רק טוב יצא מהסיפור הזה 

ונותר לי לאחל לו בהצלחה עם ההתמודדויות שלו, יש לו דרך ארוכה לעבור. 

אני לא אגיד שזה לא מתסכל ולא אעיף פונפונים לאוויר חחח אבל

המפגש הזה איתו הוכיח לי בצורה הכי חדה את השינוי שהשנה הזו חוללה בי. 

אני צריכה מישהו יותר מכיל והרבה יותר רגיש. 

בכל מקרה, תודה גם על זה לכל מי שייעץ וכו' :)