בשירות לאומי שלי עברתי תקופה מאוד לא קלה, ואתמול שלחתי הודעה לאחת הבנות הפוגעות (אומנם לא אחת שפגעה באופן אישי אבל כקולקטיב היא פגעה מאוד)השליחה של ההודעה מצד אחד גרמה לשחרור עצום ומצד שני לחרטה מסויימת, כי אולי אני זאת שיצאה בסופו של דבר הפוגעת...
אומנם הארתי את עיניה, אבל אני חושבת שעל הדרך פגעתי...
וכמה שנפגעתי, היא לא הפוגעת היחידה והיא ספגה הכל.ככה שמצד אחד רציתי שתשמע ותהיה מודעת ומצד שני אולי היה טוב ששמרתי את זה עד עכשיו בבטן...
לוידעת כבר...
להלן תוכן ההודעה:
מה קורה?
כבר כמה ימים מאז החתונה של סיוון (שם בדוי) שאני מתלבטת אם לשלוח לך את ההודעה הזאת...
אני לא יודעת מה המטרה שלה, אבל אני כן יודעת שחשוב לי לדבר.
בחתונה שאלת אותי למה אני נראית מבואסת... אז החלטתי לתת לך תשובה כי שמת לב.
בחיים לא דמיינתי כמה זכרונות שעה אחת בחיים יכולה להעלות, מפגש אחד עם כמה בנות שלא ראית כבר הרבה זמן. מקום במוח שאת מנסה להדחיק ולהשכיח, לתת לעצמך את התחושה שהוא לא היה קיים...
וכן... אני מדברת עליכן... על הבנות של השירות
בנות שעברתי איתן שנתיים והדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה, שאם הם לא התעללו בי פיזית הם התעללו בי נפשית....
בשקט ובהתכחשות ובתשובות סלחניות לעצמן שהן בסדר, הן גרמו לי להרגיש מושפלת, לעיתים מפגרת, שקטה בצורה מחרידה, חסרת טאקט ועוד הרבה דברים.
ישנתי איתכן באותן החדר אבל הייתי אוויר.. מישהי שקל לראות את השבר שבתוכה ובאותה הקלות להתעלם.
לא עשיתי רע לאף אחת מכן ואתן ניצלתן את השקט שבי ואת החוסר בגרות לעיתים בכדי לדחוק אותי לפינה... מבחינתכן הייתי קיר, עוד מיטה מיותרת בחדר.
כל החיים שלי לא הייתי אדם עם המון חברות.. אבל תמיד ידעתי מי חברה שלי ומהו חבר..
בשירות בפעם הראשונה הרגשתי בדידות מהי.. ואם א חווית את ההרגשה הזאת, ממליצה לך לא לחוות אותה לעולם.
כשסיימתי את השירות כבר כ"כ האמנתי בזה שאני לא שווה כלום... כי איך הגיוני ששנתיים שלמות אני עם אותן בנות כמעט 24 שעות ועדיין לא מכירים אותי, מרחמים עלי, מרכלים, צוחקים מאחורי הגב במחשבה שאני לא יודעת ולפעמים אפילו לא טורחים לעשות את זה בסתר אלא מולי.
הייתי בטוחה שאני אפס מאופס... לקח לי שנים להבין שאני זאת שבסדר ואתן ניצלתן את הכח שלכן בתור קבוצה, לדחוק אותי לפינות הכי כואבות ובודדות.
הצלחתי לבנות את עצמי, את האישיות שלי... להכיר מה זה בני אדם טובים ומה זה אנשים אכפתיים. הצלחתי להכיר את עצמי! לא האחת המסכנה שכולם מרחמים עליה מי שאני באמת!
לאט לאט נעלמתן בעבר ואני הייתי בטוחה שאם אני אפגוש אתכן אני אצחק לכן בפרצוף בזלזול.. כי זה מה שהגיע לכן.
אבל במקום זה... פגשתי אתכן דווקא בחתונה של סיוון... אומנם לא כולם אבל קבוצה מספיק מכובדת ודווקא במקום הזה, ביום שהכי רציתי לשמוח בשביל סיוון, האדם הכי מדהים שפגשתי בשירות.
דווקא אז התפרקתי מבפנים.. הבנתי של נעלמתן ולי עדיין כואב.
השריטות עדיין לא הגלידו ממרחק השנים ונפתחו בשנייה וגרמו לכאב אדיר.
כן, גם את היית חלק מהקבוצה ואלי הראית אכפתיות אבל לא באמת הערת לבנות ולא באמת עשית משהו כדי לא להיות חלק מהפגיעה.
אומנם דיברת איתי בזמן השירות ויאמר לזכותך שהראית טיפה אנושיות שהייתה כ"כ חסרה שם... היית סוג של קרן אור
אבל מבחינתי את חלק... ממך נפגעתי כי הרגשתי שמרחמים עלי, שאת רואה בי מסכנה שצריך לתמוך בה ("מקרה צדקה" ) במקום באמת לעזור.
אני לא שולחת את זה כדי לקבל רחמים, או אפילו יחס!
להפך, אני פשוט חזרתי כ"כ מפורקת מהחתונה והשאלה שלך הדהדה לי בראש, שהחלטתי שאני שמה סוף לתחושה הזאת ומתחילה לדבר.
גורמת למודעות...
את היחידה ששאלת ואת בין היחידות שאני תופסת מהן כמישהי רגישה ואכפתית שם.
ולכן אני רוצה שתהיי מודעת... אני את מה שעברתי כבר עברתי!
ואני לא מאחלת לאף אחד להיות במקום שהייתי...
אבל אני רוצה לבקש ממך כבנאדם אל בנאדם:
כולנו טועים, פוגעים ועוד אלף ואחד דברים אבל בבקשה, תשימי לב לאנשים סביבך...
בבקשה אל תרחמי אלא תפעלי לשנות.
תהיי מי שאת גם כשהסביבה לוחצת!
תהיי האדם האכפתי שאני יודעת שאת...
אני יודעת שכל אחת מכן מדהימה בפני עצמה אך בתור קבוצה נחלתן כשלון...
אולי יש בי מקום שחייב לכן תןדה כי בזכות זה אני מי שאני היום, מודעת יותר לאנשים והרבה יותר לעצמי...
אז סליחה אם הכבדתי ונחתתי עלייך
אבל חשוב לי לעורר את המודעות...
תודה לך! והמשך חיים מדהימים..."
זה המכתב.. ומי ששרד וקרא עד פה... בקשה יחידה לי אליכם, תסתכלו סביבכם תראו אם יש בנאדם שהולך לאיבוד
שהדרך פתאום נראית לו ארוכה,...
תהיו לצידו גם כשאף אחד כבר לא שם בשבילו כשהכל נראה לו אבוד..
כי לגרום לאדם אחד לחייך כבר שווה הכל..
תודה לכל מי שקרא עד פה :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
tooxy