"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."

"ילדים שלא משתלבים הופכים פתאום על-אנושיים. הם מסוגלים להעלם, גם כשנדמה שהם עדיין שם.

הם מסוגלים לצרוח בלי שאיש ישמע. הם היצור שהיה פעם נורמלי, אבל לפני זמן רב כל כך, שהוא כבר לא זוכר איך הרגיש אז."

(ג'ודי פיקו, 19 דקות)

מרכז לנערות בסיכון.

אני יושבת עם שתי חניכות מכינה איתן שיעורי בית.

החומר שלהן לא קשה, אך לנסות ולרכז אותן כדי שיצליחו ללמוד זאת משימה לא פשוטה.

המבט שלהן, מתעופף ממקום למקום והפלא ופלא (או שלא..), גם המבט שלי מוסט ואני יוצאת מריכוז...

אני רואה אותה מרחוק, נערה גבוהה, מתנשאת מעל כל הבנות וכל כמה שניות מנסה להעיף מכות למישהי אחרת. היא מתקדמת לכיווני מסמנת אותי ואת שתי החניכות שאיתי כמטרה הבאה. 

-"אז מה?? את מדריכה חדשה??"

-כן, אבל אני רק מחליפה פה לתקופה קצרה, נעים מאוד קוראים לי טוקסי...

-"למה נראה לך שמעניין אותי איך קוראים לך?"

אני כבר רגילה לנוסח הדיבור הזה ממקומות אחרים שעבדתי בהם,

לכן אני לא מתרגשת יותר מדי,וממשיכה ללמוד עם הבנות כאילו כלום לא קרה.

מהצד אני רואה את המבט המופתע שלה, מהעובדה שלא נכנסתי איתה לשיחה או תקפתי אותה בחזרה.

מהר מאוד אני מבינה שהאופציה ללמוד לא אפשרית כשהיא בסביבה,

אני נותנת הנחיות לבנות מה ללמוד ואומרת להן שאם הן צריכות עזרה שיפנו אלי.

אני לוקחת כיסא ומתיישבת לידה, היא מקללת את כל העולם ואשתו וממשיכה תוך כדי לכפכף את כל מי שבסביבתה. "שתביני, זה עוד אחרי שאני עם רטלין אני מתנהגת ככה" 

אני זורקת לה איזה משפט מצחיק ומטומטם על גלידה, מנסה להכנס שוב למוד הדיבור שנהוג עם בנות מהסוג הזה.. למרבה הפלא היא מתחילה לצחוק ועונה לי באותו טון, תשובה עוקצנית. אנחנו נכנסות לשיחה קצרה ואז היא זורקת לי את המשפט הבא:

"אל תראי אותי כאלימה כזאת, מבפנים אני רכה כמו מרשמלו.. זה החיים שלי הפכו אותי לכזאת עוקצנית מבחוץ" 

אוסף של בנות קולט שיש עניין מסביב למדריכה החדשה ומתיישב סביבינו, השיחה שלנו נעצרת ואני מתפנה לנסות להכיר את כולן.

בשלב מסויים, אני קולטת אותה מאותת לי עם הפלאפון שלה, מנסה שאני אסתכל...

שם, בשורות שנכתבות ונמחקות מהר היא מדברת אלי.

הרעש מסביב כאילו נמחק ואני נשאבת בהקשבה מוחלטת, לשיחה האילמת איתה.

"אני עצבנית, אני עצבנית נורא... אני גם אלימה.. אני יודעת את זה.. 

אבל את יודעת טוקסי? המצב שלי יחסית לשנה שעברה השתפר פלאים!! ואת יודעת למה??

כי פגשתי אנשים נפלאים... אנשים טובים ממש.. אנשים שעזרו ואכפת להם ממני.

בשנה שעברה, כבר לא יכלתי לשאת את החיים הקשים שלי.. בשנה שעברה ניסיתי להתאבד פעמיים.

שני נסיונות שכשלו. אבל אני לא מנסה יותר.. את יודעת למה? כי אותם אנשים טובים שפגשתי היו פה בשבילי, הם הזכירו לי את הטוב שקיים, הזכירו לי שיש טוב וכמה ה' אוהב אותי... 

זה רק חלק קטן מהדברים הקשים שעברתי טוקסי, חלק פצפון..

את יודעת טוקסי, אני כבר לא רוצה למות, אני אוהבת לחיות.

 אני גם כותבת.. כתבתי שירים על כל מה שעברתי..

שירים שמלמדים אותי כמה החיים יפים כמה אסור לנו להתלונן וגם שקשה, צריך לדעת שקיים טוב. אני לא מראה אותם בד"כ.."

פנס רחוב,

בין שני שבילים,

הוא יושב שם מסתכל לפנים.

אחד הוא השביל, אותו עזב זה מכבר.

שביל מוכר, שביל ידוע,

בו הוא נטע עצים והשריש שורשים.

בו כל אבן לו מוכרת, גם זאתי הבולטת

בה נתקל ונפל עשרות פעמים.

מנגד, ישנו שביל חשוך מלא בערפל.

הפנסים בו עדיין לא דולקים והעננים עוד מכסים.

הוא עלול שם בדרך לטעות,

להתמודד עם הפחדים ועם כמה מחשבות.

אולי להדליק את האורות ולמצוא אוצרות.

מה יהיה שם אין איש יודע..

הוא רק יכול לראות את אותם זרעים,

אשר עפים ברוח משם לכיוונו, מסמנים לו את דרכו.

בינתיים הוא יושב שם, על אם הדרך מתחת לפנס,

בתקווה שיאיר עליו את הדרך בה הוא צריך לבחור.

הדרך שתוביל אותו לאחת והיחידה,

אותה אהבה אמיתית וטהורה."

"הפחד העמוק ביותר שלנו, הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו- לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו, איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?. למען האמת, איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע,רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מהפחד".

(מריאן ויליאמסון)

"תפקיד המורה הוא להיות מובן, לא מובן מאליו."

(יואב אבני, "שלושה דברים לאי בודד")

הלו? 

"שלום, טוקסי? מדברת המנהלת החדשה של המעון. שמעתי עלייך המון דברים טובים ורציתי לדעת אם תרצי לחזור לעבוד כאן"

בעקרון כרגע אני מחפשת עבודה בתחום שלי, אז לא יכולה להתחייב לכם, אבל אם צריך גיבוי או הדרכה במקרה הצורך, אני פנויה זמנית.

"מצויין! תוכלי להגיע מחר?" 

מחר אני עושה גיחה למעון והשיחה הזו, הציפה לי את כל המחשבות על העבודה הזו.

לפני ארבע שנים בתחילתו של התואר, הבנתי מהר מאוד שאני צריכה למצוא עבודה. התנאים היו שתהיה כמה שיותר גמישה ושתסכים להעסיק אותי בגבולות לוח הזמנים של התואר, שהיה עמוס מאוד. ככה הגעתי למעון. אומנם השכר לא היה גבוהה, אבל הם היו צריכים מטפלת מחליפה זמינה ובשבילי זה היה מצויין. התחלתי כמטפלת מחליפה, אבל מהר מאוד עברתי להיות מטפלת קבועה בימים הפנויים שלי. 

בתוך "כיתה", נמצאות 2-3 קבוצת ילדים מגיל 3 חודשים עד 3 שנים, שכל מטפלת אחראית על 6-10 ילדים (תלוי בגילאים)

הימים הראשונים במעון, זכורים לי במטושט כאוסף של בכי והרבה בלאגן. לקח לי הרבה זמן להתחיל להבין איך הכל מסתדר שם, אבל מעט מאוד זמן להתחיל להעריץ את המטפלות שעובדות שם כבר שנים רבות. לרוב אלו נשים פשוטת מאוד, ללא תואר, נשואות עם ילדים, שכל מה שהן רוצות זה לפרנס את המשפחה שלהן בכבוד. הן מגיעות, כבר שנים יום אחרי יום ונותנות את עצמן לילדים, חלקן גם כשהן בהריון מתקדם.

הורים שמביאים את הילד שלהם למעון, מפקידים בידי המטפלת את האוצר הכי יקר להם והחשיבות של המטפלת היא עצומה. כשחושבים על זה ברצינות המטפלת מגדלת רוב הזמן את הילדים מ7-16, היא נותנת את כולה אך ורק למען הילד. ההורים באים בארבע וילדים בגיל כזה כבר בשעה 20:00 לרוב במיטות, ככה שהזמן של ההורים מסתכם בכ-4 שעות ביום, לעומת 8 שעות של המטפלת. 

העבודה הזאת דורשת ממך המון! היא דורשת קבלה וחום עצומים, סבלנות והרבה!! והתמודדות עם קשיים חינוכיים, כשאת כל זה אתה עושה תוך תפעול של הילדים- משמע להחליף חיתולים, להאכיל ולדאוג לכל צורכם, ותפעול של המעון-משמע לשטוף, כלים, רצפה, שירותים וכו' וכו', כל זה בשכר מינימום או מעט יותר. אחת התמודדויות הנפשיות היותר גדולות, היא היחס מההורים. הורים כמובן, דואגים לאוצר הקטן שלהם מכל משמר, אבל לפעמים שוכחים שמי ששמר להם על הילד במשך יום שלם, זאת אותה מטפלת שהם הרגע נפנפו בבוז. לקח לי לפחות חצי שנה ,להתחיל לסגור את הפה מהיחס שנגלה לי מחלק מההורים: הורים שנכנסים וזורקים את הילד שלהם במעון, עם חיתול מלא בקקי ושיער פרוע, בלי להפנות אפילו חצי מבט לכיוון המטפלת. אנשים שבטוחים, שהמעון נפתח רק בשביל הילד שלהם ונטפלים לנשמתה של המטפלת על כל שטות,רומסים אותה עד עפר ושוכחים שהיא טיפלה בעוד 9 ילדים חוץ מהבן שלהם ועוד ועוד. אומנם עם כל מקרי האלימות ההולכים וגדלים, אני מבינה את ההורים שדואגים לילד שלהם. אבל מהשהייה במעון נתקלתי ביחס כ"כ משפיל ומבזה כלפי מטפלות, שנותנות הכל לילד. מטפלות שעובדות עבודה פיזית ורגשית אחת מהקשות שקיימות, חוזרות הביתה וצריכות לגדל את הילדים שלהן ולהשאר סבלניות. אני מעולם לא ראיתי מטפלת אלימה והספיקו לעבוד איתי מעל 20 מטפלות. כן נתקלתי במקרים שמטפלות כל כך חששו מההורים של הילד, שהעדיפו כמה שפחות לגעת בו מעבר לטיפול הבסיסי, כדי שלהורים לא תהיה סיבה לפתוח עליהן את הפה שוב. 

לעומת זאת קיימים גם הורים נעימים ונחמדים, שיעשו הכל כדי לשמח את המטפלת של הילד שלהם. שידעו מתי לשתוק, מתי לחבק ומתי להעיר בנעימות כשצריך. הורים שישלחו עם הילד עוגיות שאפו למטפלת, כי היא הייתה עם מבט עצוב בבוקר. הורים שיעמדו ויקשיבו קצת לשלומה של המטפלת, גם אם הם אחרי יום עבודה עמוס. המדהים הוא שהילדים של אותם הורים, זוכים ליחס מעל ומעבר למצופה ממטפלת. למטפלת אין חשש, להורים יש בטחון בה ולכן לה יש את היכולת להעניק את הבטחון הזה לילד. מעבר לכך, ברגע שההורה סומך על המטפלת ונותן לה את המקום והסמכות החינוכית הראויה, הילד שם לב לזה ולרוב אלו יהיו הילדים הנעימים והקשובים יותר. אחת הדוגמאות היותר נעימות שהיו לי: הייתה בסוף שנה. אני כמטפלת זכיתי להערכה רבה אך באותה שנה, ההורים הביאו לי חבילת וופלים כמתנת סיום, בלי ברכה או מילה כלשהי. המתנה לא ענינה אותי, אבל הייתה צביטה בלב על חוסר ההערכה. אחרי כמה שבועות ממסיבת הסיום, בחופש,  מתקשרת אלי אחת האמהות ומבקשת ממני לצאת החוצה. היא הגיעה יחד עם הבן שלה, עם מכתב ותמונה ונתנה לילד להביא לי. זה חימם לי את הלב בצורה הכי גדולה שיש, זת אומנם הייתה פיסת נייר, אבל הפיסת נייר הכי מקסימה שקיבלתי בחיים שלי. זה סיפור אחד מתוך כמה וכמה סיפורים נפלאים.

אני לא עבדתי שם יום יום, אבל הערצתי את המטפלות שסופגות את זה תמיד, במשך עשרות שנים לפעמים, ועדיין ממשיכות לבוא עם חיוך ולהעניק לילדים כל כך הרבה חום ואהבה. אני הייתי חוזרת מותשת מהעבודה הזו, ורק המחשבה על לקלח ילדים ולתת להם אוכל, נראתה לי מופרכת לחלוטין. 

אומנם אני עדיין לא אמא, אבל למדתי כל כך הרבה כמה צריך לשים לב, כמה צריך לא לשכוח את אותן נשים שנותנות וכמה צריך ללמוד לחייך ולהאיר פנים, גם אם זאת בסה"כ "אישה בלי תואר והשכלה", זאת האישה שנותנת הכל כדי שהילד שלך יחייך. אם לא תסמוך עליה, על מי אתה יכול לסמוך?? 

צריך לדעת לשים לב לסימנים מדאיגים ולטפל במקרה הצורך, אבל צריך לדעת שרוב המטפלות הן באמת נשים מקסימות שרק ירצו את טובת הילד שלך.

זאת האישה היחידה, שכשהילד שלך כבר יהיה בתיכון, תוכל להחליף איתה עדיין חוויות על הצורה שבה הגה לראשונה את המילה קלמנטינה.

"ציור הוא אמנות לעיוורים. צייר מצייר לא מה שהוא רואה כי אם מה שהוא מרגיש, מה שהוא אומר לעצמו שראה."

(פבלו פיקאסו)

לילה די קריר.

היא יושבת בחוץ מוציאה דף, צבעי עפרון ועטים ומתחילה לצייר.

נותנת לנפש שלה לדבר, אל מול דף שחור וריק.

איזה איש חכם שהיא לא זוכרת את שמו, אמר לה פעם:

"כל אומן, בכל ציור מכניס חלק מנשמתו ומצייר את עצמו..."

קו ראשון, היא מנתקת את המחשבות מנסה להתרכז

נותנת ליד לזוז כאילו מעצמה. 

הרוח עקשנית ומנסה פעם אחר פעם, להעיף לה את הדף.

היד שלה אומנם נראית רפויה ועדינה,

אך היא משמשת כחומה יציבה וחזקה. 

היא שופכת מילים, בכל מני צורות וצבעים 

לא עוצרת לחשוב לרגע, העיקר לצעוק הכל החוצה.

לצייר!! כאילו חייה תלויים באותה חתיכת נייר שחורה,

שמרגע לרגע מתחילה להיות צבעונית. 

לספר את הגעגוע הכאב ואולי גם קצת על השמחה.

לא מוחקת, לא משנה, אפילו לא מביטה.

היא מרגישה את היד נעצרת 

ואת אותו רוגע קליל בנפש, שהיא מרגישה רק אחרי ציור.

היא מסתכלת על הדף, 

מרימה אותו אל מול עיניה שמתמלאות דמעות,

לנוכח מה שהתגלה מולה...

לאט לאט, היא מתחילה לקרוע את הדף לפיסות קטנות 

שעפות עם הרוח.

נזכרת בהמשך המשפט של אותו איש חכם-

"...לכן ציור אף פעם לא קורעים, אף פעם לא מקמטים.

אם ציור עושה משהו בלב, אם הוא מציק, אפילו אם לא מרוצים ממנו..

מניחים אותו במגירה עד שתבוא שעתו לצאת לאוויר העולם.

היא תבוא, תאמיני לי"